אשת איש לקחתי,
מתוך המדמנה של פחדי נוחות.
וליבי נכבש בעוון החטא והניאוף.
וליבה השותת. שלי.
וכך גם ישותה, כוונתה, איבריה, כאבייה, עינוגה ומוסר שלומה בעולם.
קולה הרך מרטיט לב.
וימי חיי נספרים מעתה והלאה.
ובתווך. אימת הלב.
ומתוכי מבקיעה מפלצת נהדרת.
לבוש שחורים
קשה כצור
מתוח כשוט המוכן לצליפה.
אצבעותי ברזל מלובן וקפוא בו זמנית.
ושיעור בבשר.
דמעות, אנקות, רחש הגרון המשווע לאוויר,
פיכפוך הנוזלים הניגרים מבין רגליה.
חבטת היד, החגורה, מוט העץ והשוט על בשרה המאדים.
צואת ההנאה הנדבקת באגודליי המעוקלות, מרימות ומורות כאב ועונג.
ואיברי מפלח בה שוב ושוב
ללא רחם
ללא הפסק
עד שיבבות בכייה והתיפחותה,
חודרות את מעטה איימתה מעצמה.
ואביונה
ממלאת פי בנוזלי קסם.
ואז
קליפותי נושרות מעלי.
ואהבתנו מזוככת.
היא אהובתי שליטת ליבי ושפחתי
ואני אהובה שליט ישותה ועבד למבטה.
המלאך הער.