הנסיך

מצאתי תרוץ כלשהו בכדי לצאת לבדי לנסיעת לילה.
איש חביב שעבר ברחוב נתן לי סיגריה, ואני התנעתי את הרכב ושמתי פעמיי לעבר אותו קו גבול מטושטש בין רמת-גן לגבעתיים, אותו גבול תמוה ושרירותי.
משהו באזור הזה תמיד מזכיר לי את העיר שאני כל-כך אוהב - את חיפה. אולי אני קצת מפליג בדמיון, אבל יש משהו משכונת הדר החיפאית ברחוב ארלוזורוב הרמת-גני, ומשהו בגבעתיים מכיל את האווירה השוררת בשכונות שבמעלה הר הכרמל.
הדמיון גדל כאשר אני משווה את אותן שתי נשים, האחת מגבעתיים והאחרת מחיפה.
קווי הדמיון בניהן רבים: שתיהן מקסימות ויפהפיות - היפות ביותר שהיכרתי ושתיהן שברו את ליבי, כל אחת בתורה.
שמותיהן מתחילים ב-א' (להבדיל מ-א' ממשרד התיירות ו-א' מלשכת הנשיא 😄 והן מתגוררות היום באותה עיר אירופאית צוננת עם בני זוגן, אך מבלי להכיר זו את זו.

א' הראשונה היא שפחה חרופה לאותו מאסטר פנימי רעב שדורש את מזונו ולא יודע שובע, והיא מספקת לו מנחות של חיזוקים ומחמאות שהיא משיגה מגברים בזכות יופייה וקסמה.
העבודה סיזיפית של פולחן האגו גרמה לה לשקר ולבגוד בכל אחד מהגברים שהיו בני-זוגה, כולל אותי שחשבתי שהבטחה ושבועה יש בהן בכדי לגבור על אותו גמד פנימי אפל שמושל ומצליף בה מבפנים, דורש את שלו.
מעולם לא ידעתי עד כמה יופי מהמם יכול להשחית כל חלקה טובה, לעכל ולסאב את ישותה של האשה הנושאת אותו.
יש אמירה לפיה אישה מתה פעמיים: בפעם הראשונה כאשר גברים מפסיקים ללוות אותה במבטם ובפעם השנייה כאשר היא מחזירה את נשמתה לבורא. אותה א' - המוות הראשון יהיה לה קשה מנשוא, כאשר יאבד לנצח היופי אשר שימש לה קרדום לחפור ולקדוח בו אל תוך לבבותיהם של גברים.

א' השניה יפה כמו הראשונה אך מלבד זאת היא ההפך הגמור. היא לא נענתה לחיזוריי אי שם באמצע שנות התשעים בחורף קר במיוחד, אבל לא יכולתי שלא להעריך את כנותה ויושרה שגרמו לי רק לרצות אותה יותר.
הייתי המורה שלה (עבודת סטודנט זמנית) והיא ישבה בשורה הראשונה בכיתה וירתה לעברי חיוכים שגרמו לי מבוכה כל-כך גדולה עד כדי כך שנמנעתי בכוונה מלהסתכל עליה.
למרות הזמן הרב שעבר אני עדיין זוכר כל שיחה שלנו, כל פרט וכל מילה שאי פעם אמרה לי ובעיקר את אותו חיוך ממיס לבבות שאין שני לו בעולם.
הניסיונות שלי להתקרב אליה באותה תקופה היו מגושמים משהו. התרגשתי במחיצתה מאוד, ודומה שנותרתי לידה כמו ילד קטן שיכול רק לבהות בעיניים פעורות לרווחה בכוכב הכדורגל הנערץ עליו, אך לא מסוגל להוציא הגה מפיו.

מוזר לי קצת לקרוא לשתיהן "נשים", הן לא היו נשים כאשר היכרתי אותן אלא "בחורות",
וכל-כך צר לי שלא הייתי לצידה של זו השניה כאשר הפכה מבחורה לאשה ואני יחד איתה - מבחור לגבר.
וכך נותרו פיסות מליבי בשתי הערים הללו - גבעתיים וחיפה. פיסות ליבי הפזורות לאורך שדרות הנשיא ורחוב כצנלסון כמו שאריות של חתול חסר מזל שחצה את הכביש בדיוק כשעברה משאית שריסקה והעיפה את קרביו לכל עבר.

זמן לישון.