הנסיך

המלחמה בעיצומה ואנחנו ממתינים בשערי לבנון.
בשמיים הליקופטר מפנה פצועים והרוגים מהקרבות ואחריו עוד אחד, והלב צונח מטה, מטה.
אני חייב ללבוש ארשת רצינית ורגועה כדי שהחיילים לא יזהו בעיני את הפחד.
כל-כך אני מתבייש בפחד הזה וכך גם החיילים - כל אחד עטוף בפחד שלו.
אני מרגיש זאת במבטים תוהים ובשתיקות קצרצרות. איש לא מדבר, איש לא פוצה פה ומודה.
אני מביט באייל, מפקד המחלקה השנייה, והוא מביט בי בחזרה ואכן לא צריך לומר כלום, הוא ואני קוראים זה את זה כמו ספר פתוח.
אין כמו החברויות האלו של המילואים, אני פוגש את אייל פחות מאשר כל חבר אחר שלי ועדיין הייתי מפקיד את חיי בידיו בלי להסס.

מתאמנים קשה, וכאשר לא מתאמנים מפיגים את המתח ע"י צריכת כמויות בלתי מתקבלות על הדעת של קפה וסיגריות
לצלילי מכשירי קשר והדי התפוצצויות רחוקות וקרובות.

קופסת סיגריות או נגן MP3?
האפוד שלי כבר מוכן ומזומן לקראת הכניסה להילולה הלבנונית, אפוד קצין עמוס ומאורגן היטב
ורק תא אחד קטן בגודל מספר סנטימטרים נשאר ריק ואני מתלבט מה אשים בו – סיגריות או מוזיקה?
באותו לילה הייתה לי דילמה מעט יותר מטרידה: הייתי צריך לבחור חמישה עשר חיילים שייכנסו איתי פנימה לקרבות, מתוך השלושים שבמחלקתי.
את ליל הבחירה ההוא אני לא מאחל לשונאי. במשך שעות לא החלפתי מילה עם איש, ישבתי על סלע בצד עם המחברת, ובייסורים הרכבתי את רשימת החיים ואת "רשימת סכנת המוות", הרגתי והחייתי את חיילי על גבי המחברת.
למזלי ניטלה ממני הבחירה לגבי עצמי - אני בפנים בכל מקרה, אני נכנס.
הבחירה הקשה ביותר הייתי לגבי בועז, מצאתי את עצמי מתלבט שוב ושוב למרות שהוא ללא ספק אחד החיילים הטובים.
לא הצלחתי להחליט האם אני רוצה אותו לצידי שם בפנים או שמא אני מעדיף לא לסכן אותו ולכן אשאיר אותו בחוץ.
נזכרתי בפעם הראשונה בה ראיתי אותו לפני שש שנים, היינו באימון באחד מאותם מקומות צחיחים ושכוחי אל בדרום הארץ
והוא הצטרף לפלוגה לאחר שחזר מטיול בהודו.
מיד ידעתי שאני רוצה אותו אצלי במחלקה, לא היה לי ספק.
המבט הזה בעיניו, רציתי אותו קרוב אלי...

תהיתי איך אייל מנהל את הרשימה של המחלקה שלו, האם גם לו יש "בועז" כזה שהוא רוצה לשמור עליו מכל משמר? מתלבט לגביו? מתייסר?
אני מניח שלא.
אייל שונה ממני, הוא מחושב וענייני. הוא לא יערב אינטרסים אישיים ויניח להם להסיח את דעתו, ואילו אני...
לפתע הופיע לידי חייל, צץ מכיוון לא צפוי בחסות העלטה, כנראה עשה עיקוף גדול בכדי ששאר החיילים לא יבחינו שבא לדבר איתי.
התיישב לידי ושתק.
"מה קורה?" שאלתי אותו, והוא שלח מבט עצבני לכיוון המאהל לוודא שאף אחד לא רואה אותו בקלקלתו.
"יש לי שני ילדים, אתה יודע" אמר לי "ואשתי עכשיו שוב בהריון" הוסיף, מתבייש לומר את המילים המפורשות.
"זה בסדר" אמרתי לו, "אתה נשאר בחוץ" והוספתי "עם כרס כמו שלך – איזה נגמ"ש ייקח אותך?"
ושנינו צחקנו.
אמר "תודה" מבוישת, אמר והלך, חוזר על עקבותיו ועל הסיבוב הענקי שעשה.
לפתע הבנתי מה בעצם קרה כאן, הרגע דיבר איתי אדם שביקש שאחוס על חייו, ממש כך.
לא יכולתי להאמין שזה אכן קורה, הסיטואציה נראתה לי פתאום כל-כך בלתי נסבלת...
מי לעזאזל הפקיד את הבחירה הזו בידי? מדוע הוטלה עלי אחריות כזו?

בסופו של דבר הרשימה הושלמה והמועקה רק גדלה.
"הנה משהו לחשוב עליו ביום כיפור" חשבתי "בהנחה שאגיע אליו, כמובן".
צריך לשים לזה סוף, זה נמשך כבר יותר מידי זמן, יותר מידי שנים אני מתייצב על-פי קריאה לתפקיד לא לי,
אחריות שקשה לי איתה יותר ויותר.
פעם חשבתי שעם הזמן זה ייעשה קל יותר אך ההפך הוא הנכון.
עישנתי סיגריה אחרונה בדרך לאוהל והתמוטטתי לתוך שק השינה.

כאילו רק שנייה לאחר מכן הרגשתי יד נוגעת בכתפי
"בוקר טוב" שמעתי את קולו של בועז, "יש אימון עוד חצי שעה".
פקחתי את עיני וראיתי אותו לידי, מחייך, מגיש לי כוס קפה חמה עשויה מהתערובת הסודית שלו, משהו עם הל ומרווה.
"אתמול בלילה עשיתי את הרשימה" אמרתי לו בשקט "והכנסתי אותך".
עד כמה שניסיתי להסתיר זאת - עדיין הזדחלה לה נימת ההתנצלות לקולי.
הוא חייך שוב ואמר "טוב מאוד, נראה לך שהייתי נותן לך להיכנס ללבנון בלעדיי?"
הבטתי בעיניו ולא היה בהם שמץ של פחד, רק שקט, השקט של בועז.
הייתי שואל אותו לעצתו - האם לקחת עימי באפוד את הסיגריות או את נגן המוזיקה אלמלא הייתי מתבייש.
מצאתי שהבחירה הפרוזאית הזו מעסיקה אותי יותר ויותר ולא הבנתי מדוע, והרי מדובר בכזו שטות,
זה לא יהיה טיול, איפה ומתי בדיוק יהיה לי שם זמן להתעסק עם סיגריות ושירים?
מדוע אני משלה את עצמי ומנסה להיאחז בחפצים מתוך השפיות שאשאיר עוד מעט מאחור?

המח"ט כינס אתנו לשיחה ובפתח דבריו הודיע חגיגית "כי מצפון תפתח הרעה!",
כולו קורן מאושר כאילו אמר דבר חוכמה מיוחד במינו ואז הוסיף ושאל: "מי יודע היכן זה כתוב?".
שתיקה השתררה, ובועז שישב לידי לחש לי: "ספר ירמיהו".
לאחר כמה שניות חייך המח"ט, מרוצה מהצלחת המלכודת הקטנה שפרס לרגלינו
ואמר בטון של נזיפה: "ספר ירמיהו!" ואני תהיתי מדוע בועז לא אמר זאת קודם בקול.
הוא הרי ידע את התשובה ובוודאי הכיר את ספר ירמיהו הרבה יותר טוב מהמח"ט
אבל העדיף לשתוק לא להתרברב.
אילו אני הייתי יודע את התשובה הייתי אומר אותה בקול מבלי לחשוב פעמיים, ככה, שכולם ידעו שאני יודע.
ובועז, הוא נמצא במקום אחר, נטול אגו, תמיד שליו, וסביבו כולם תמיד מדברים בשקט ובנחת.
רצה הגורל ואני המפקד שלו ואחראי לשלומו ואני שואב ממנו את אותו בטחון ואותה שלווה שאני אמור להשרות על האחרים...

שעה רודפת שעה, יום רודף יום וההמתנה מורטת העצבים נמשכת.
מידי פעם צץ לו מי מאותם "מפקדים גבוהים", אותם חדלי אישים שחייבים להצדיק את קיומם על-ידי דיבורים וכינוסים.
אנשים שאין להם מה לומר, אין ולא כלום וככל שישתקו כן ייטב
אך הם המשיכו לבוא ולדבר, בכל יום מישהו בדרגה גבוהה יותר.
ומכל מה שהם אמרו - מכל אותן תוכניות ומשימות, דרכים בדוקות ובטוחות בדרך לניצחון המיוחל
המתעקש משום מה לא להגיע, מכל אלו אני זוכר רק את אותה בדיחה שחוקה ופתטית שסיפר כל אחד מהם
מבלי לדעת שקודמו סיפר את אותה בדיחה בדיוק, וכך גם זה שיבוא אחריו:
"בהפסקת קפה שותים קפה, ובהפסקת אש – יורים".
ממש כך, הומור של כוס קפה מלאה חול ונייר טואלט קשה ומחוספס כמו אבן.
אם המלחמה הייתה מוכרעת ע"פ כמות חוש ההומור אני משוכנע שהצד שלנו היה מפסיד ללא תנאי
ואז חשבתי בחלחלה: לא יתכן שאני עומד למות וזו הבדיחה האחרונה שאני שומע, זה פשוט לא מתקבל על הדעת.
כנראה שזו המציאות, אלו שיש להם מה לומר – לוחשים ומחרישים, ואנשים שאין להם מה לומר – מדברים,
ורק קיוויתי שאלוהים יחון את האנשים הללו בבינה יתרה ברגע שיידרשו להחליט האם לשלוח אותי ואת מחלקתי ימינה במקום שמאלה בזמן קרב.
רק שכמות השכל תהיה גדולה מכמות ההומור, וזה לא קשה…

אחד מהם אמר: "כנראה שמחר תיכנסו פנימה או ברגל או יחד עם השריונרים, בבטן של הטנקים.
ולא לשכוח להצטייד בכדורים נגד בחילות בשביל הנסיעה בטנק!".
איזו אירוניה: נגיע ליעד, הטנק יקיא אותנו מקרבו ואנחנו נקיא את נשמתנו.
אני מביט באייל מן הצד והוא מחזיר אלי מבט קפוא, עורך בראשו את אותה משוואה:
איזו אופציה היא הפחות גרועה מבין השתיים? לחטוף פגיעה ישירה מפגז או להישרף בטנק?
אני מתנתק משטף המילים ומתלבט שוב: קופסת סיגריות או נגן MP3?