בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הפינה הקטנה שלי

הצעדים הראשונים שלי בעולם הבדסם... כאן אני פורקת את כל הרגשות, החוויות וההתנסויות שלי
לפני 18 שנים. 3 בפברואר 2006 בשעה 14:16

התקשורת בבית אצלי בד"כ נעה בין קלילה ללא קיימת.
בד"כ התקשורת עם ההורים היא "היי" "ביי" "קחי את הכביסה שלך" "צאי לטייל עם הכלב"
כל אחד תקוע בחדר שלו ובעיסוקים שלו.
אני ספונה בחדר, מוציאה את האף רק כדי להכין אוכל או לשרותים.
בד"כ אני ערה ומסתובבת בבית רק כשכולם כבר ישנים.

היום יצא לי להשאר ערה בבוקר ואפילו משכתי עד לצהריים מה שגרם לתוצאות מפתיעות. שמעתי רעש מהחדר של אחותי הקטנה, שכרגע בצבא. נכנסתי לבדוק וראיתי את אמא שלי מחליפה מצעים. הצעתי לעזור בפרץ לא מובן של נדיבות ופתאום גם אחותי האמצעית צצה ושלושתנו התעסקנו בלהכניס את שמיכת החורף לציפית. אני העלתי זיכרון מידיד שלי שהיה אבוד לחלוטין כשזה הגיע לציפיות וזלזלתי בגברים ויכולתיהם הירודות בנושא. אחותי האמצעית צייצה "אבל אבא יודע להחליף ציפית" אני ישר יריתי "אבל אבא לא גבר אמיתי! הוא אפילו מכבס ומנקה ואופה" שלושתנו מתגלגלות מצחוק ואבא שלי בא והציץ והחל להגן על כבודו האבוד ופתאום כולנו ביחד בחדר אחד והבית מלא בצחוק. מסוג הרגעים שאתה רוצה לשמור בכספת כדי להזכר מאוחר יותר. וזו הדרך שלי לזכור 😄

בצהריים הגיעה אחותי הקטנה חזרה מהקורס שהיא עושה בצאלים אחרי שסיימה לסגור 21 יום בבסיס. כולנו קיפצצנו עליה בהתרגשות והתרכזנו בסלון. היא הוציאה מכתבת לכל אחד מאיתנו (לפני שבועיים כתבנו לה כל אחד מכתב ושלחנו ממתקים, בגדים מחממים ושאר דברים טובים). המכתב שהיא כתבה לי היה כל כך מלא רגש שאפילו צינית שכמוני נאלצה להחניק דמעה סוררת :))) ופתאום חמישתנו יושבים בסלון, מדברים צוחקים והכל כיף. עד ששוב המשפחתיות לוחצת עלי ואני מתחמקת לחדר. לאנונימיות מול המסך.

זה גרם לי להבין את נטייתי לקשרים עם הסובבים אותי.
להנות בצורה מטורפת מכל דקה אפשרית
ואז להעלם לתקופה. לא מסנג'ר, לא טלפונים לא כלום.
תקופת רגיעה ומילוי מצברים.
ופתאום לחזור ולהמשיך מאיפה שהפסקנו כאילו רק אתמול דיברנוץ

כמו גומיה. רגע מתרחקת רגע מתקרבת.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י