ימים טרופים. אין לי יום ואין לי לילה. אני הולכת לאיבוד, מחפשת משמעות, מחפשת את עצמי, לרגע מוצאת ואז שוב מסתתרת, איפה אני ? מי אני? מה אני עושה פה? כל היום מחשבות . ניסיון להתחבר לעכשיו, רק לעכשיו, להווה, להיות ברגע. תמיד אנחנו ברגע. לא בעבר. לא בעתיד, רק בהווה. רק הראש שלנו מגדיר עתיד ועבר אבל אנחנו לנצח חיים בהווה.
אני מרגישה שמשהו מנסה לחסום לי את השפע של האנרגיה הקוסמית, אני מרגישה שאני חלשה יותר, כואבת, עצורה, לא יצירתית, עייפה וחסרת כוחות. אבל מבפנים יש גיץ שרוצה להתעורר ולהיות להבה והוא מבקש את הרוח שתבעיר בו את הלהבה.
מרגישה כל כך תלושה, רק רוצה להתחבר זה מה שאני רוצה . להתחבר למה , לבריאה, לבורא, לעצמי, להכל. להיות בהכל ולהיות בכלום.
רק בלילה יש לי שקט מהכל אבל גם אז אני מפחדת לעצום עיניים ולישון כי אז הסיוטים באים, הכי אמיתיים שיש, כל כך מפחידים שהם גורמים לי להיות מבועתת מפחד, אין לי מנוחה כי אני רק רצה, בורחת, לא מסתכלת לאחור, נסה כל עוד נפשי בי. נלחמת על חיי. כל פאקינג לילה. אני עייפה. אני עייפה מלא לישון, אני עייפה מלקום עם סיוטים, אני עייפה מלאחר לעבודה, אני עייפה מלהתנצל, אני עייפה מלהאשים את עצמי. כבד לי המסע. אני רוצה הביתה. אני רוצה לנוח. אני רוצה שקט נפשי. כבר שנים שרק לזה אני מתפללת לשקט נפשי.
הכל בסדר. לא מתלוננת על כלום. הכל טוב כפי שהוא, כל מה שצריך לקרות קורה. רק היום אני מבינה שאני צריכה לעשות יותר מהשתדלות, אני צריכה לעשות. כל מה שאני רוצה לקום ולעשות עכשיו. ולנסות ולשנות ולהיות תמיד בשאלה. ניסוי ותעייה.
הנה הסתיימה לה תקופה משמעותית בחיים והנה אני לקראת אחת אחרת. ואין לי מושג לקראת מה אני הולכת, כל החיים האלה הם הרפתקה אחת גדולה. אנחנו תמיד בתנועה, אז אני נעה, נעה לאן? נעה אל הלא נודע.
* מעניין היה לראות טיוטה מלפני שישה חודשים מאז שהפסקתי להיכנס ועברתי המון דברים עם עצמי אבל עם זאת כמה רוב מה שכתבתי עדיין רלוונטי.