רגעים מושלמים וגם לא…

היא ברמנית

הוא הזמין מיץ תפוזים

היא רואה מול עיניה בר שחור מטונף מאלכוהול מיצים שנשפכים והזמנות שיוצאות

הוא בא למצוא שקט

תפוזים…

אתה סגור על זה שבאת לבר אפל, מלא בעשן וכל מה שאתה רוצה לשתות זה מיץ תפוזים?

הוא אפילו לא סחוט טבעי

הוא רצה לומר לה שהוא סחוט, אבל שתק, שתיקה רכה והתבונן בדמות שניצבת לפניו.

שפתיים בשרניות, עיניים שרואות הכל, ניצבת בתוך תנועה של אנשים, כל אחד והרצון הסמוישלו, שוטפים את הדרך … מזיזים אבנים טועות

אז מה אתה עושה פה? היא שואלת.

הוא מתבונן בה, משיר מבט לתוך עיניה

כמה שעיניים יכולות לדבר, הן יודעות לספר סיפור, דרך…

הוא חושב.. מהרהר, לוקח שלוק ממיץ התפוזים שלו, מגרגר את המיצים בתוך הפה. בומים בחוץמרעידים את המקום… בימים אחרים הבומים האלה מזכירים לו סיפור אחר ותחושות אחרות.

הוא מחייך

אז מה שמך הוא שואל?

ניקיטה היא עונה

אני נירו

נירו .. היא מגלגלת את השם בפיה

אז מה מביא אותך לשתות מיץ תפוזים במקום כזה הערב… לבד?

הוא לוקח נשימה

מחייך אליה במבט מבוייש וקטן…

איך ומה הוא אמור לענות על שאלה כזאת… איך בכלל מתחילים.

באתי למצוא שקט בתוך כל הרעש.

זה קורה לך שיש לך שקט בתוך כל הרעש כשאת נמצאת פה כל ערב?

האם יש לך שקט?

היא מחייכת,

תן לי לחשוב על זה רגע, להגיש כמה משקאות, בקרוב אחזור אליך עם תשובה.

התשובה והשאלה מטיילות בתוך המחשבות שלה שמתערפלות בתוך עשיה.

היא יודעת

היא יודעת שכשהיא עסוקה יש לה שקט

השקט שלה מרפרף

נכנס לדאיה

כמו נשר שממריא ופורש את כניפיו וצף בכחול, צף בין טיפות מים שמרחפים באטמוספירה… עננים לבנבנים שמעטרים את הכחול הגדול, לפעמים הוא גם אפור ולפעמים הוא גם שחור.

אז שקט …

כן שקט

האם הוא יחסי?

היא חוזרת אליו

הוא מעניין אותה. בלי יותר מידי מילים.

היא אוהבת את המרחב ואת החיץ, את הזמן הזה שהיא יכולה לחשוב, לתפוס, להחזיק, למזוג, להגיש ולרוץ עם עצמה ועם האנרגיות שמתרוצצות סביב.

השקט מסתובב סביבי

מנהל אתי שיח

אנחנו מסתדרים די טוב

היא משתפת.

לשישי שקט 

לתקווה לימים טובים

לאור שאני מדליקה כל יום

בעצמי ובאהובים שלי 🕯️🕯️

בתוך הכל 

יש ימים שאני בורחת אל השקט

להתמלא

לנשום

ולצאת אל הדרך שוב

חופים הם לפעמים געגועים לנחל 

העצב שלי בתוך המנגינה הזאת 

לפעמים היא מנחמת

ולפעמים היא פשוט עוזרת לי לפרוץ את הסכר כי זה כל כך עצוב וכואב 

באתי להודיע שהגיע הרגע

להתיר את הזעם שנאסף,

לפרוע את שערי,

את הסדר, לעשות דווקא

למי שלא מגיע לו, לשלח

את כל הרחמים לכל הרוחות,

לאלף עזאזל.

(הלוואי שהיתה חמלה פונה אלי,

שמה יד על לחיי, אומרת:

״ אבל תכף הכל יסתדר,

תאמיני לי, תאמיני לי״)

כתבה: יעל לוקסמבורג כהנא

May it be

When darkness falls

החשכה ירדה על הארץ

האבדות קשות

הכאב עצום

מחפשת את המילים

מחפשת את התקווה בין

יאוש לפחד וחיוך טועה של ילדיי שנמצאים אתי בבית

התהום שנפערה באדמות הארץ שמלאה בעשן מלחמה

לוחמים שיוצאים לקרב

מגוייסים נפשית ופיזית להיות הקו הראשון עבורנו

המדינה שלי

המדינה שלי שאני כל כך אוהבת

שנולדתי פה וגם אמות פה

כי זאת המדינה שלי

וצער המשפחות והחטופים שנמצאים במסע אימה מלא פחד וכאב

הקרובים והאוהבים שלי אומרים לי לא לצפות

לא לצפות !

איך אני יכולה לא לצפות בעיניהם הטועות

זה לא המעט שאני יכולה לעשות?

לכאוב איתם את כאבם

ואז לנשום לקחת אויר

לגייס את האופטימיות לצאת ולעזור

לתרום, לחבר, לבשל, לארוז משלוחים

ולהפיץ תקווה למי שזקוק וצריך

אני צריכה!

אני רוצה לצרוח תקווה

אני רוצה לראות את האור בקצה המנהרה

אז כן ! ועוד פעם כן !

לצאת להיות חלק

לצאת לעזור !

לחבק! להכין ! ולשאול מה שלומך? ואיך אני יכולה לעזור?

ולראות אור וחיוך בעיניהם של אנשים.

להראות לילדיי דרך של עזרה לזולת, הדדיות, שיתוף והירתמות למען אחינו וארצינו

בלי ביקורתיות בלי שיפוטיות, למרות שבקלות השנאה עלולה לחלחל ולזהם כל חלקה טובה.

אבל לאור יש כוח

האור מגרש את החושך

ואני כותבת ומזכירה לעצמי שיש לי לב ואהבה ומוצאת נחמה ועוז ותושייה לפתוח יום חדש עםהמון כאב אבל המון רצון לתת מהנשמה.

אז כל אחד ואחת תהיו טובים לעצמיכם, לקרובים ועוד קצת אור החוצה לכל אחד שזקוק לעזרהכי ביחד אנחנו אור גדול.