אני בסדנת כתיבה
בדיוק סיימנו לאכול ארוחת צהריים.
החשיפה קשה לי.
סביב השולחן תשע נשים מהממות
כל אחת ומסע חייה.
יש לי התקף חרדה, הדופק מואץ, לחץ הדם יורד למטה, כאילו זרקתי אבן לתוך קרקעית הבריכה, אני צוללת עמוק לתוך הנשימה שלי, מה לא בסדר אני שואלת את עצמי? מה הבעיה שלך? הקיבהמעכלת את האוכל שנכנס לתוכה, ואני כמעט היסטרית, אם הייתי יכולה הייתי פורצת המונולוגשל ילדה שהלכה לאיבוד ולא מוצאת את הדרך חזרה הביתה, וואט דה פאק!!!!! רוצי!!!! אבל לא? לאן יש לי לרוץ? ואיך? הרי אני תקועה בקרקעית של הבריכה, נושמת עוד נשימה, מנסה להתרכז בה, כמעט רואה אותה יוצאת ונכנסת. הלמות ליבי עדיין זועקות קריאה בלתי נשמעת, הלב דופק, אני מבינה את ההתקף, אני מנסה לא להתנגד, אני קמה ומחפשת את הטלפון שלי, חולצת נעליים, מעיפה את כל מה שיש על המיטה ונכנסת מתחת לפוך ומתחילה לכתוב. עוטפתאת עצמי בשקט מדומה, כאילו עכשיו אני באמת צוללת לתוך הבריכה וקולות הרקע עמומיםמסביבי. התקף חרדה תלך למקום אחר, צא ממני, משחררת אותו במילים ואותיות, בורחת לתוךהתחושות של עצמי ונותנת להם מקום ממשי, לשחות, להרגיש את המים סביבי, אולי עוד רגעהכל ירגע ואני אוכל לשחות את דרכי חזרה ולהוציא את ראשי אל תוך משב רוח קריר שנמצא ביןמים ליבשה.
מסיימת
ומכסה את כולי בשמיכה
כי עכשיו כל מה שאני צריכה זה לעצום את העיניים ולהתכרבל על כנפי סיפור קטן ומתוקשהדמיון שלי יצבע בצבעים של רוך ואהבה ואז בתוך החושך אחטוף תנומה קלה שתעביר אותיבמנהרה אל מצב צבירה של שלווה והקלה.
