הפריווילגיה של הזמן שבו הכל פרוס לפניי
ויש לי רגע של נחת
ויש לי רגע להתבונן
ויש לי רגע ליצור
ויש לי רגע להתבלבל
ו ווואוווו להתבלבל איזה כיף זה
כשהקרקע כל כך יציבה
מוזר כשאני כותבת יציבה זה כל כך סובייקטיבי
( חטופים, מלחמה, קפלן, צעקות, אלימות )
ואני בעולם הקטן, המניאטורי שלי מרגישה שעם כל הבלבול יש אדמה יציבה.
תמיד חשבתי שכל כך קל ללכת לאיבוד כשיש בית לחזור אליו.
הבית שלי
הבית שבניתי
החבר הכי טוב שלי שדחפתי אותו לפרוש כנפיים
הילדים שלי שרואים בי בית של אהבה
אני, שמתעופפת לעולמות קסומים וחוזרת הביתה.
כן אני יודעת, יש אנשים שאין להם בית לחזור אליו
לא הבית בפנים, ולא הבית שבחוץ.
ואני צוחקת עם עצמי ולפעמים גם בוכה, כי אני יודעת שזה תמיד הבית פנימה, הבית שאני בונה אותו בפנים החוצה.
רק מתוכי פנימה הנתינה מתאפשרת,
רק מתוכי פנימה השפע מתקיים ומתאפשר
רק מתוכי פנימה אני יודעת מה זאת אהבה
רק מתוכי פנימה אני טועה ולומדת מחדש
רק מתוכי פנימה אני אגע ברגעים קטנים של אושר
ואדע שאהבה תמיד אבל תמיד מנצחת.
תודה על הפריווילגיה של ללכת לאיבוד
ולחזור הביתה
