רצף הכתיבה שלי ביומיים האחרונים שופע סיטואציות וזרימה
איכשהו מרגישה שכותבת בבלוג שלי אבל משאירה את זה אצלי.
כאילו שאם אניח את זה פה זה יהפוך להיות משהו אחר, ובחרתי להיות בשקט.
זה לא שמ ה 7/10 לא חגגתי ושמחתי
כן והאמת לא מעט
חשבתי שאני אתרגל … אבל לא
זה כאילו יותר
אז לשבועות
זה מה שיצא
ואני יודעת שיש בזה הרבה כאב
ואיכשהו כאב תמיד מתחבר לי לאומנות
זה לא שאומנות מעבירה את זה פחות מציאותי, נועז, אכזרי … זה פשוט… לי זה פותח את הדמיון ומעביר לי והחוצה כמה זה אלים, מוטעה, פצוע, ושנוי במחלוקת.
אז שבועות
שבועות
שבועות שאנחנו מחכים ומצפים
שבועות של ילדים נשים וגברים מגולגלים בתחריכים לבנים
שבועות שהלבן מהול בעצב
שבועות של שדות נטושים ופירות שנושרים על אדמה חרוכה
שבועות שהלבן שטוף בדם אדום שמהול בייסורים ואובדן
בחג שבועות הזה אלבש שמלה לבנה שמזכירה לי מאיפה באתי ולאן אני הולכת
התחלה וסוף שהקו הדק שביניהם כל כך עמוק ועוד מים רבים ונהרות אין קץ וזמנים של כאבוחוסר וודאות נשטפים אל אוקיינוס שנקרא חיים על פני האדמה
והשמלה הלבנה שלי שבסוף נשארה תלויה