אל תגיד לי להתאפס.
אל תיישר אותי.
כשאני נשברת אני רוצה רגע לנוח
שם בתוך השברים
בתוך רסיסים קטנים,
אני מוצאת את הדרך חזרה למעלה.
שם עמוק עמוק בתוך באר הדמעות,
קרני השמש מפיצים אור עדין שרק דרכו אני יכולה לעבור עם הכאב שבהתקלפות.
לפעמים הקילופים האלה כואבים כל כך
לא מוכרים כל כך
ואני צועדת על קוצים
קוצים של התעוררות
והרגש מפוצץ אותי
ואני צוללת
אז אל
אל תיישר אותי
למדתי להתיישר מהר מידי
למדתי ללכת זקוף, מהר מידי
למדתי להסתיר מהר מידי
אל תפחד כשאני מתפוצצת
אני בסך הכל מתפשטת מתוך השריון של עצמי
ונוגעת במקומות שהם רכים וענוגים כל כך
ושם אחרי שכבר אין אויר
והדמעות ייבשו
והגוף רפוי ומשוחרר
אני יכולה לעלות שוב למעלה
להוטה, שקטה, משוחררת, מבינה ורעבה להמשיך.
ככה זה נראה בסוף שיעור יוגה
הפינה שלי
זה רק נראה בלגן
בלגן חיצוני שהצד השני, הפנימי
זה סדר, והתעלות, והרשמים בגוף אסופים
וקצות העצבים מוחזקים בתוך הבנה ברורה שיש להם גבול ומקום ומרחב נכון לזרום בתוכו.
ככה זה
השקט שבתוך הבלגן
ואולי הכלים שעוזרים לי לחזיר את הכלים בתוכי למקומם.
