בוקר של עצבים
זה קורה לפעמים
הבוקר זה קרה,
גם וגם וגם
ואז החרטה.
לפעמים ילדים יכולים לעצבן כל כך … ואולי זאת אני, העומס ותמרון בכלכך הרבה חזיתות, והבוקר היה אחר, בלי כתיבה, בלי רגע של שקט בחצרעם הדפים שלי, לשפוך הכל, לעכל ולהוציא מכל מה שיש וגם להודות על כל כך הרבה הדברים.
על אחווה ואחדות שיש מסביבי
ועל עיניים טובות ואוהבות
ושפע שקיים על פני האדמה
ואותי ואת הבוקר הזה
ואת זה שאני עדיין בוחרת רגע לעצור, לנשום, לכתוב, להבין ולתת לעצמי בדיוק את מה שאני צריכה ברגע הזה.
כמו ספירת איברים.
אתמול שמעתי משהו מקסים שמחלל אצלי.
יד שמאל מחזיקה את הטלפון ויד ימין כותבת, אני ימנית, זה עלול להישמע פוליטי, בגדול אני ימנית מכיוון שאני אישה וכאישה אני מובילה את עצמי על פי האינטואיציה, הצד הימני של המוח זה הצד האינטואיטיבי, והצד השמאלי זה הצד ההגיוני, לא תמיד הם פועלים ביחד, האמת שלרוב הם לא! האינטואיציה יש לה נטייה להקדים אתזמנה, להישמע מופרכת, היא מלאת תעוזה, חולמת חלומות, מגשימה. פנטזיות, משרתת את לב ליבה של המהות והערך העצמי שלנו ואילוההיגיון, אם לומר את האמת קצת פחדן, עובד על מתמטיקה ונוסחאות, בעיקר בעיקר הרשות המבצעת, יש לו את היכולת לנתח, ולייצר פעולות ומעשים, השילוב בניהם מנצח כאשר האני הגבוהה העליון, מושל הממלכה קשוב לשני הקולות, משלב בין הצרכים ולומד להשתמש בהןביופי, עדינות והרבה חן.
איך הגעתי לזה אלוהים יודע, בטח לא מתכוונת לחזור אחרוב ולקרוא הקשרים, בסך הכל כתיבת בוקר פשוטה שמחזירה לי את הנשימה והתנועה השקטה לאיזון אחרי סערה קטנה עם הילדים.
הוא לא קם, והיא ככה, וההיא ככה ואני בטרפת של להספיק הכל.
אז כולם הגיעו בזמן לבית ספר, ואני על המדרגות מחזירה לעצמי מנהשל שפיות שנאספת לבליל של מילים וחורף בחוץ, והמוזיקה מהדהדת מהחלל הפנימי, כי איך אפשר בלי.
ועכשיו אני מניחה הכל. ורק יושבת בשקט.
חורף