Living Deliciously

תספורת

כשבא לי שיחליטו עליי, בלי כל הבוג'ראס.

#מהשהספרשליאומראניעושה

למה להתווכח איתו

כשאת יודעת שזה משחק סכום אפס והוא תמיד צודק?

זה בכלל היה צריך להיות פוסט שמצטרף לטרנד ה10 דברים על עצמי אבל וירוס בטן, אפיסת כוחות ואיבדתי את המומנטום.

בלהקונת שלנו, הסכמנו, שהסעיף האחרון של אחד, יהיה הסעיף הראשון של הבא בתור.
״אני לא אוהבת את הגוף שלי״ - זה היה הסעיף האחרון של הלוחשת!
המלכה אם של הלהקה שלנו וכמו החיילת הטובה שאני, התחלתי מהסעיף הזה, ומניתי את כל מה שאני לא אוהבת בגוף שלי.
תוך כדי כתיבה הבנתי שזו נקודה שכואבת לכל כך הרבה אנשים - נשים וגברים כאחד, שחשוב שזה יהיה פה, אפילו שזה לא קשור מאוד לקינק או בדס״מ..ואם תקראו עד הסוף, מבטיחה לקשור ולרתום את הנושא גם לעולמנו.

נתחיל מזה שיש גם הטבות להתבגרות, עם הגיל מגיעה גם בינה שהנחיתה עליי את ההבנה, שכנראה, שלא הייתי משנה בעצמי כלום.
למה? כי אחרת אני פשוט לא אהיה אני.
ובסוף בסוף בסוף, אני די מחבבת את עצמי.

ובימינו, שבקליק אחד אתה צולל לתוך חייהם של אחרים בתוך בגדי הים הקטנים שלהם, הגוף השזוף, הריבועים בבטן, היאכטות והפרפקט סמייל, חשוב לנרמל שכל אחד ואחת, גם המושלמים פיזיולוגית, מתעוררים בבוקר ולא מרוצים מאיבר כזה או אחר בגוף שלהם.

נכון, הייתי שמחה להיות 5 ס״מ פחות בגובה, בעלת ציצוש קטנוש שלא מצריך חזיה, הייתי גם זורקת איזה זוג רגליים ארוכותתתת של שיקסע ותמיד יש איזה קילו/שניים שאפשר להיפטר מהם.
אבל היום, אחרי המסע שעברתי עם אוכל ודיאטות, סגרתי את הפרק (או הפרקים) של התעללי בגופך, הדיאטות יויו, ההרעבות, הבליסות הבלתי נשלטות.
אני שמחה לעדכן שכן, מצאתי דרכים בריאות להתמודד עם רגשות מאשר לדחוף עוד איזה טוויקס או קינדר - משתדלת לדחוף אותם רק לשם ההנאה :)

מה שכן אני יכולה להגיד בוודאות, זה שאני לא תמיד אוהבת את הגוף שלי!
אחרי 40 שנה ביחד, הבנו שעדיף לעבוד ביחד כצוות מאשר להילחם אחד בשנייה.

הבנתי שאידאל היופי, הוא סתם דבילי ומי בכלל רוצה להראות כמו שטאנצ?
היש יותר יפה מלהיות אנושית? בעלת חמוקיים? ציצי שלא תמיד באידאל הגובה? 😜 קצת צלוליטיס ומאפין טופס?
ומה שווה תחת שלא עושה ג'יגלינג? צריך קצת שומן בשביל זה!

למדתי גם, ששגרת ספורט, כלשהו, כשהמטרה, איננה ירידה במשקל או חיטוב - פשוט 30-50 דקות כמה פעמים בשבוע (במקום להימרח על הספה) זה מציל לי את המוח, משחרר אותי מהמחשבות והעיסוק באוכל והפלא ובפלא, לאחר כמה שנים של התמדה, התוצאות מגיעות לבד.
וככה, לעיתים, בהבלחים ממש קטנים, אני יכולה פתאום להסתכל במראה בזמן אימון וממש להעריך את מה שאני רואה.

כשרק התחלתי את מערכת השליטה הראשונה שלי, אחד מהתנאי סף היו שליחת תמונות כחלק ממשימות.
תמונות שלי עירומה, בתלבושות, עם הקולר, במנחים ופוזיציות שמר אדון היה מכתיב.
אני לא הסכמתי. אין סיכוי. אני שונאת להצטלם. שונאת את איך שהגוף שלי נראה. לא הולך לקרות. כמובן שהתנגדתי ובטח שלא הסברתי את הסיבות האמיתיות ללמה לא. אבל אחרי עשור של חברות, כמה שהוא ידע לקרוא את נבכי נשמתי! חפר ודרש עד שהוצאתי הכל ואז המשימות האלו קיבלו גם פן מרפא.

אסור פילטרים. אסור עריכה. אסור להחביא. אסור למחוק. מה שיוצא, אני מרוצה ואני שולחת.

הפידבקים החיוביים, האהבה לאיזה קימטוט בעין או לפטריות שמש שפורחות על חזי וכתפיי בקיץ, לציצי ה״נפול״ או לתחת עם החצ'קונים…זה ריפא, זה קירב וזה בעיקר עזר לי להבין שאלו רעשי רקע ושמה שחשוב באמת זה הבפנוכו שלי (וכמובן, כמה שאני צייתנית וילדה טובה).
וגם, כן, זה עזר לי לאהוב חלקים בגוף שלי שפחות חיבבתי בעבר.

ובכלל, אולי זה הסוד האמיתי, לאהוב את הגוף שלי (שלנו), גם כשהוא לא תמיד מצטלם יפה, לא תמיד מונח נכון, לא תמיד מרגיש לי “מספיק”. לדעת שהוא עבר איתי הכול. שהוא זוכר. שהוא מכיל. שהוא נרעד ונרפא, שהוא נמתח ונפתח, שהוא מקבל, נענה, מתמסר. והוא רק שלי. והיום, אחרי שנים של מלחמות שקטות מולו, אני כבר לא עומדת מול המראה עם חרבות של ביקורת, אני בדר״כ עומדת עירומה ואמיצה ואומרת לו תודה. 
תודה שאתה שלי, תודה שסבלת את מה שהעברתי אותך ותודה שאתה נושא אותי למקומות אליהם אני רוצה להגיע. 

אני רוצה לומר תודה ללוחשת לאשכים, שכתבה פוסט חושפני וכ"כ יפה על עצמה ושבטח מגלגלת עיניים עכשיו כי היא גם היוותה השראה בשבילי לכתוב את הפוסט הזה וגם כי היא בטח לא מאמינה שמישהי עם ״ריבועים בבטן״ מרגישה ככה.

אוהבת אותך מאוד מאוד ואת כללל הגוף הסקסי שלך שתמיד נמצא בתוך איזה תחתון או חזיה סקסיים! 

איך אני אוהבת להוציא את בסטי מאזורי הנוחות.

משונא בתי קפה ודרינקים עוד אצליח להפוך אותו לחובב מושבע 😜

והפעם, בסטוש הפתיע ולקח אותי לבראנץ (הפתעה מספר אחת) ביקב מגניב (הפתעה מספר שתיים) באחד המושבים הפסטורלים שבשרון.

מתיישבים, מזמינים פלטת גבינות (לי), בצק בצק בצק (לו) ויין טעימוש וצונן (לנו).

פתאום אני קולטת שהוא מלא שטפי דם 😱

לא הבנתי, זה לא אמור להיות הפוך חצוש?

הוא טוען שזה לא מפעם אחת אלא בגלל שזה כמעט על בסיס יומי, אני טוענת שזה בגלל שהוא כולו רגש, הכלה ואהבה.. ושיפה לו המכופתרת.

(כמיטב המסורת - אמורה להיות כאן תמונה אבל

בסטוש סירב להצטלם)

I pick my battles

הבעיה שלי

שאני בונה תדמית של עצמאית קשוחה

ואז נמסה ברגע שהוא לוחש לי “תגמרי בשביל אבוש״.

לי ולאבוש יש פנטזיה

שבה אני אשב בצד

כמו ילדה קטנה וטובה

אצפה בו

מתענג ומענג גוף של אישה אחרת

ואתפוצץ לי מקנאה בשקט.

הלוא כמו כל כלב מצוי

טריטוריאליות היא שמי האמצעי

וכמו שאופירה אומרת

מה ששלי שלי!

היו לנו כמה וכמה הזדמנויות פז

שלצערנו בסופו של יום לא הבשילו.

 

אבוש שלי יודע לזיין

לא מהעולם הזה.

כן, כן

Aren’t I the luckiest bitch around?

וכל כמה זמן,

כשאיזו חרמנית מהעבר

שולחת לו הודעת גישוש.

הוא ישר מציע עסקת חבילה

שגם אני מגיעה.

ושם לרוב זה נופל 😫

 

לפני כמה ימים

החרמנית התורנית לשבוע סימסה

הוצעה העסקה

היא סירבה,

ואז הצעתי,

שאולי הוא ילך בלעדיי.

נעשה חצי פנטזיה.

כי גם רק לדעת שהוא נוגע במישהי אחרת

לופת לה את השיער כמו שאנחנו אוהבים

דוחף לה לשון ומנשק עמוק כמו שאנחנו אוהבים

מועך לה את הזין על הפרצוף כמו שאנחנו אוהבים

מלקק ונוגס לה את כל הגוף כמו שאנחנו אוהבים

מזיין לה את הכוס כמו שאנחנו אוהבים

קטסטרופה!!

זה ישרוף!

אני אקנא!

אתפוצץ

בטח לסירוגין,

אתפלל שהכוס שלה

מסריח,

יבש,

ושיהיה לה ריח רע מהפה!

ושהיא בכלל פויה!

ואיכסה!

ואבוש יעצור הכל

ויגיד איכסססססס

דיייי

ויתקשר אליי לבוא לקחת אותו מהחוג כוס הזה.

מיד!

התורנית כמובן שזרמה.

בטח זרמה,

מתאים לה הזין של אבוש שלי.

ותוך כדי דיבורים

פינטוזים,

פרקטיקה,

ולוגיסטיקה

אבוש עצר הכל

ואמר פוס משחק!

האמת גורונת,

שבכלל לא בא לי ללכת לזיין כשאת לא שם.

לא בא לי חצי פנטזיה.

אני לא צריך לזיין סתם כוס

סתם כוס לא מעניין אותי.

כהרגלנו,

חפרנו והרהרנו בעניין.

מהצד שלו

ומהצד שלי.

כי עד שהוא נכנס איתי

למערכת שליטה

ואני זו ששמה את שלשלאות ה״מונוגמיה״,

הוא היה רגיל לזיין.

והרבה!

ונשים שונות ומרובות

בכל זמן נתון.

אז מה השתנה?

הגיל זה בוודאי

השובע - גם לקחנו בחשבון.

אבל אולי יכול להיות

שאני כנראה היחידה

שהצליחה לספק לו

לא רק מיניות משובחת,

אלא גם שייכות,

אינטימיות,

ועומק רגשי־דומיננטי־אינטלקטואלי!

והוא פשוט לא רוצה

לקלקל משהו

שהוא הרבה יותר נדיר

מסתם כוס.

את הביחדנס שלנו.

והאמת,

שהתחושה הזו

היא לגמרי הדדית.

אחד הדברים הראשונים

שאמרתי לו

אחרי שסגרתי את האזיקים

וזרקתי את המפתח לים 👻👻

״כשאני ארצה שמישהו אחר יגע בי

זה יהיה הסימן, ש״האנחנו״ שלנו בצרות״.

ובתור שני רובוטים רגשית,

התובנה הזו

מפחידה

ועם זאת,

ממש ממש

נעימה.

קשר חזק

לא נמדד בכמה קשה להשתחרר,
אלא בכמה אני לא רוצה.

#קשורהמרצון

התחביב שלי

להעמיד פנים שאני לא יודעת מה אני עושה ואז להדליק אותו בדיוק כמו שתכננתי.

#תמימות

זוכרים את הסאמר קאמפ שלי?

בואו נצלול בשנית. 

באמצע יש את הבניין המרכזי

בו הייתה קומת מגורים לבנות

וקומת מגורים נפרדת לבנים

הארוחות היו מוגשות

תמיד

בשעות קבועות

והיו מאוד בריאות ומזינות

המתוק היחידי היה שוקופופס. 

כשקלוגס עוד היה נחשב לסיריאל איכותי 😝

 

כל חניך היה מקבל מספר (🤭)

שהיינו צריכים לתפור או להטביע על הבגדים

עוד בארץ לפני ההגעה.

ואז היתה מוטלת עלינו המשימה

לשים את הבגדים המלוכלכים במכבסה

ולדאוג לאסוף בחזרה

אחרת לא יהיה לנו מה ללבוש.

האחריות עלינו! 

היינו מקבלי ״דמי כיס״ שבועיים

בהם היינו יכולים לקנות מהההה שבא לנו

(מקסימום איזה טוויקס במכונה)

כי מה כבר אפשר לקנות באמצע ההרים בשוויץ?!

ומשמעת!

הו המשמעת!

 

כל חדר הכיל מיטות קומותיים

ל4 או 6 בנות

ולאחר ההתארגנות בוקר

על כל חדר להיות נקי ומסודר.

מה זה מסודר?

סדין מתוח

פיגמה מקופלת יפה על הכרית

!לא מתחת לכרית!

שמיכה מקופלת לחצי שצד הקיפול פונה לדלת.

ובכל בוקר הייתה נעשת בדיקה.

וכל חדר היה מקבל ניקוד.

 

בכניסה לחדר האוכל

היה לוח שעם עם טבלה,

מספרי החדרים והניקודים.

ובסוף כל שבוע

היו סוכמים (ידנית! אנחנו בשנות ה-90)

והחדר עם הניקוד הגבוה ביותר

היה מקבל פרס!

פונדו מתוק ובקבוק קולה!

אחחח

Sweet victory

 

האם האהבה שלי לרצועה קצרה

והרצון לנצח ולזכות בפרסים

היא תוצר של החינוך שקיבלתי שם?

או שתמיד אהבתי את הדברים האלה

והמסגרת בקאמפ פשוט הזינה לי את הצורך?

כמה מהדברים שחווינו כילדים,

עיצבו את העדפות שלנו כאנשים מבוגרים?

Nature vs nurture

זה תמיד הויכוח?

או שזה תמיד הויכוח!

ולמה הכל פתאום מרגיש קשור למיניות שלי?

אני אגיד לכם למה!

 

כי מיד חולפת לי במוח המחשבה

כמה זה מחרמן אותי

שמישהו יעשה אינספקשן יסודי

לכל סנטימטר בגוף שלי

לאט

לאטטטט

יקח את הזמן

יתחוב אצבעות

ימולל

יקרב לאף ויריח

אולי יטעם מקצה האצבע

ואז יצא איזה הנהון או צליל אישור

שיגע עמוק בבטן התחתונה שלי

שתתהפך ותרטיט אותי

ובסוף,

אם ולכשימצא את הכל

מונח במקום,

נקי, מסודר ולטעמו

יְזַכֶּה אותי בפרס הפרסים!

 

מה עוד אני צריכה בחיים האלה?

אולי רק קפה

וליקוקים!

גם לשון עמוק בפה!

טוב נו

די!

גם זין בכוס.

תמיד זין בכוס!

אבל הבנתם ת׳קטע כן?

אמצע היום

קופצת הודעה בטלגרם

״איך מסירים מיצי כוס מפולו כהה,

SOS

נכנס לפגישה…״

כמו בסטי אמיתית וגורת הAI שאני

קיבלתי שלל הצעות התמודדות

עם התקלה

מצ׳אט ידידי היקר :)

התוספת היחידה שהייתה לי

תקראו לזה הגדלת ראש

״תוריד את החולצה ברגע שאתה נכנס הבייתה״

מסתבר שהוא לא במצב ללכת בלי חולצה

בשבוע הקרוב.

לפחות לא בבית 😂😂😂

מה אני אעשה איתך בסטי!

הצעות נוספות להתמודדות עם הבעיה יתקבלו בברכה