למי שלא שם לב
החורף הגיע
אמנם לא במלוא הדרו
אבל הוא לגמרי פה.
ואיתו,
הגיע הצורך המרגיז ביקום להחלפת מיקום בגדי הקיץ והחורף.
מטלה מעצבנת!
ועם כל מה שקורה… אין כמו הסחת דעת שכזו!
שמחה לשתף ששינסתי מותניים, שמתי אוזניות וניגשתי לעבודה.
ובפינה בפינה, מתחת לכל שמלות הקיץ (פויה לחורף שמונע אותם ממני) בצבץ לו התיק.
התיק, שהיה שלי ושלו.
התיק שבתוכו, היה עולמנו.
מלא בצעצועים, אביזרים וזכרונות.
עכשיו תגלו שאני די גרועה ולא באמת כל חורף/קיץ מחליפה ארונות.
שנה שעברה דילגתי על התענוג.
איזה מזל… כי אז לא הייתי במקום שאני בו היום.
כמובן שהתיישבתי על טוסיקי, פתחתי את התיק, והצצתי פנימה.
העברתי יד על המגפיים המבריקות והעקב המחודד, הרחתי קצת את העור של השוט (טוב נו, גם הנפתי אותו והווש עשה לי קצת טינגלי - sue me), חפרתי עמוק עוד קצת, ובתוך תיק קטן מבד שחור, נח לו הקולר שלי. שלנו.
חברות אמיצה של עשרות שנים,
שמגשרת בין שני עולמות שונים בתכלית.
שנים של חפירות ושיתופי פנטזיות.
הגשמות.
אכזבות.
רגעים טובים.
וגם רגעים פחות.
הבנה שלצד השני, אין מקום כרגע בחיים להכיל את הדינמיקה הזו.
סשן אחרון.
בקשה שלי להוריד את הקולר בסיומו.
סימבוליות לשחרור שלי מתחת לכנפיו.
בקשה שלא נענתה.
וככה יצא.
שהרבה זמן הייתי בין שמים לארץ.
שייכת, לא שייכת.
מתגעגעת, לא מתגעגעת.
משוכנעת שזקוקה לאקט הזה כדי לסגור ת׳פרק.
הוצאתי את הקולר ונתתי לאצבעות לטייל קצת על החלקים הפלאפים, על הטבעת ממתכת באמצע והשרשרת שהמגע שלה על עורי היה מעביר לי צמרמורות בכל הגוף.
כמעט שהתפתיתי לענוד אותו, אפילו לשנייה.
ואוף.
כמה אני מתגעגעת.
להיות שייכת.
אבל שמחה להגיד, שאני יודעת, שלאו דווקא לקולר הזה.
תפס אותי לא מוכנה המניוק הקטן.
אז מה אתם/ן הייתם/ן עושים/ות עם הקולר? עדיין תוהה אם לדחוף אותו חזרה עמוק לתוך התיק ולשכוח מקיומו עד הפעם הבאה או שאולי פשוט לזרוק אותו?
Xxx
סאבדלישס
