הסטודיו שבו אני מתאמנת דוגל באנרגיות גבוהות ומוזיקה בווליום מחריש אוזניים.
הקונספט: על כל מאמן, שתי מתאמנות.
יש מאמן אחד, who gets me אבל לא יוצא לנו להתאמן הרבה ביחד.
כי אני מהמשוגעות שאוהבות מוקדם בבוקר והוא אוהב לקרוע את אלו של הערב.
כשהגורל רוצה ואני מוגרלת לו - ההבטחה שלו אליי הינה תמיד ״מפה את יוצאת על אלונקה״.
ב ד י ו ק כמו שאני אוהבת.
כי ״לסבול״, כמזוכיסטית, זה לא רק תחת יד חזקה שיודעת לסמן לי את הישבן, זה לגמרי לגמרי לגמרי, גם שם, בסטודיו, כשהרגלים, טוסיק, כתפיים, ידיים ובטן שורפיים וצועקים הצילו.
וככה יצא, שבשישי היקום זימן לנו אחד את השנייה.
וכל חפירת הרקע הזו, בעיקר בשביל שתיכנסו לאווירה 😋
איפה היינו?
יש לנו: מאמן רמבו עם יכולות מרשימות לאמן שתי מתאמנות עם יכולות שונות, מתעמלת אחת חבודה ועצלה שריחמה עליי לאורך כל השעה ואני - שמהדקה הראשונה כבר מתוזזת, מתנשפת ונוטפת מכל בלוטה אפשרית בגוף.
וככה, באמצע איזה סט מוות של סמוכקומים וגאמפ סקווטים, פתאום, דממה, חוץ מהחרחורים וההתנשפויות של yours truly.
המאמן השני זורק לאוויר “מה סה (הוא מקובה, שם אין ז׳ - לפחות בהיגוי שפתי 😜) יש לנו פה כלב בסטודיו?”
ורק אני, חושבת לעצמי, גורה! יש פה גורה!
כולן מצחקקות כמו סתומות ואני? מה ׳כפת לי! רק המחשבה להיות גורה והכוס נוטף!
ואז תוהה, האם יש פה עוד כלוביסטים בהיחבא שלמרות המחסור הברור בחמצן במוח, זורמת להם בדיוק אותה המחשבה?
איך אומרים?
You can take the girl out of the country, but you cant take the country out of the girl.
