יש לנו הרבה תנוחות.
באמת.
אבל בסוף, כמו כל דבר טוב בחיים,
אנחנו תמיד חוזרים לבסיס.
יש משהו במיסיונרית
שאנשים אוהבים לזלזל בה,
כאילו היא פשוטה מדי.
איך אמר ד״ר איתמר כהן
בהרצאה שלו על פסיכולוגיה של הקינק אתמול,
אצל אנשים שנמנעים מאינטימיות
מסיונרית זו תנוחה מאודדד קינקית 😜
כשאני על הגב,
פרושה, מפושקת ופתוחה בשבילו,
והגוף שלו מעליי,
סוגר את כל האפשרויות.
אין לאן לברוח,
אין איך לזוז,
רק להיות שם.
מקורקעת.
נוכחת.
והידיים שלו?
יודעות בדיוק איפה לאחוז,
בבפנים של הירכיים
או בלפיתת שיער,
שמזכירה לי
שאני לא זו שמובילה את הסיפור הזה.
ויש את הרגעים ההפוכים.
כשאני על הבטן,
שטוחה לגמרי
והוא מעליי,
צמוד מדי בשביל מחשבות.
זה איטי
עמוק ופראי.
השיניים שלו נושכות
את השכמות והגב שלי,
הלשון מלקקת מצידי הצוואר
עדדדד לאוזן.
שם הוא נושף ונוהם לי לתוך האוזן
ככה שלבית של החזירונים אין שום סיכוי להישאר עומד!
בו בזמן שהוא מהדק אותי חזק חזק
כולא אותי עם הגוף והידיים שלו תחתיו.
ההידוק הזה.
הקרבה שאין בה אוויר.
המקום שבו הגוף שלי אומר
“די, הבנתי, אני שלך”.
והקטע.
זה אף פעם לא באמת
על הזוית,
על התנוחה,
או על כמה זה “אקרובטי”.
זה תמיד על התחושה
שאבוש שלי
יודע איך להחזיק אותי.
כשכל פמפמום
הוא
בדיוק
בחוזק
בקצב
ובעומק
שהכוס והנשמה שלי זקוקים לו.
ובסוף,
זו הידיעה.
הידיעה שהוא רואה אותי.
מרגיש אותי.
קורא אותי מבפנים,
עוד לפני שאני מבינה מה אני צריכה.
וככה אבוש שלי מחזיק
את הקצב שלי,
את הגבולות שלי,
את המקומות שבהם אני מתרוקנת מעצמי
ומתמלאת בו.
וכשאני שם,
מקורקעת, מהודקת, נמסה,
אין בי צורך להיאחז בשום דבר אחר.
רק בו.
ובידיים שלו שיודעות