זה התחיל תמים בכאילו, אבל זה תמיד המשחק המקדים בקשר הזה. מתבקש...
ישבנו על שתי כורסאות, ראינו סרט מצוייר ודיברנו קצת על היום יום, עישנו שני ג'וינטים והחתולה שלו עלתה על הידית של הכורסא בה ישבתי והתלטפה. והוא צחק, נראה לי שחיבב את זה אבל לא מספיק כדי לראות בדמיונו אותנו כזוג כלשהו. כמה שהגבולות ברורים כאן..
זמן מה עבר בנגיעות של קצוות גפיים והעברת ג'וינט. מילאתי לנו מים מהברז בטעם של חרטה והנה הוא מבקש - אפילו דורש, סוף סוף, נשיקה. אני מתקרבת אליו כי אני רוצה כל כך להרגיש אותו ואז נזכרת שבאתי עם אודם אדום, הרי הוא החמיא לי עליו..
אני הולכת להוריד את הצבע מול המראה. מסתכלת על עצמי, כמו בטריפ - יש לי 5-6 עיניים, לפחות.
אני מנתקת אותן אחת אחת וחוזרת אליו נקייה ממסיכות, והוא מחזיק אותי במותן בשתי הידיים שלו והן גדולות וחמות ויודעות. הוא לא מהסס, מוביל אותי ומפשיט אותי באהבה וברצון גדול ואני לא ממהרת להוריד ממנו שכבות - הוא לבד חושף את הכתפיים הרחבות והמקועקעות והגב זרוע הנמשים, אני נושכת את השפה ונאנחת. הוא מלטף ומנשק באיטיות מהולה באסרטיביות ועוצמות שמכירות כבר מגיל של תגליות ומבוכה, עכשיו בלי המבוכה - הוא הופך אותי ומכופף, מפליק לי במיקום המדויק בין הטוסיק לירך האחורית, שזה כואב אבל מספק כל כך, ''את אוהבת את זה קצת קשוח, אז אני משתדל''.
נסיך שלי, כל מפגש של העור שלנו משגע ומטריף אותי. תודה שאתה בכלל קיים..
הוא מסובב אותי אליו ומרתק את הפנים שלי במבט שלו, מוריד לי את התחתונים וחודר אליי בלי שום הכנה - הוא יודע שאני כבר מוכנה מאז שנכנסתי, והחצי חיוך הזה כשהעיניים שלנו שוב נפגשות באותו הקו, השפתיים קצת פתוחות והאוויר החם של הנשיפות שלנו מתערבב
כשהוא חודר אליי לא נשאר מקום לספקות, זו תחושה מצמררת ומשוגעת כשהגודל והזקפה שלו נמסים לתוכי, מרגיעים ומעוררים את כל כולי בו זמנית.
מלאת התרגשות כמו סינדרלה כשנעל הזכוכית התאימה לה, אין לי שום התנגדות, רק צפה במים מתוקים.
זה יותר מידי טוב ונעים ואני רק רוצה להמשיך לטבוע בעיניים היפות הירוקות הבוהקות שלו, אנחנו גומרים בלי להפסיק ומחייכים בלי להפסיק עד שאני שמה לב שהבוקר כבר עולה על הים מבין שלבי התריסים ומתלבשת במהירות, כאילו לקחתי משהו ממנו מבלי שידע.
הוא מגלגל ואני נועלת נעליים, מתקרבת ו''משאירה לו חתימה'' על הצוואר, והוא מחבק כל כך חזק עד שמשאיר לי חתימה על הלב. לא פייר.
אני רוצה להודות לו ולהתנצל בפניו אבל לא מצליחה לבחור מה לעשות קודם ומשתתקת.
אגב.. בסוף לא אמרתי שלום לחתולה הקטנה. שמחתי שהיא אפשרה לי גם לנשום את האוויר שהיא נושמת בנשיקות האסקימוסים שלה. אני עדיין רואה את פרצופה הפצפון והשעיר נעלם מאחוריי דלת שנסגרת בעדינות, שתינו יודעות בצער שזו הייתה הפעם האחרונה שנתראה.
