קיבלתי פילם מפיתוח וכבר שעה כל מה שאני עושה זה לחייך מול המסך לנוכח השכחה המבורכת שעוטפת אותי בחיים האלה
שכחה שמאפשרת לי לקלוט מחדש פרגמנטים של אור, הפעם לכודים במימד שטוח
והם פותחים מגירות מגירות של נשימות מהירות
כמו נשיקות עדינות, אוהבות
על גב כף היד, על הלחי, על המצח, על הכתף
באלגנטיות ואכפתיות החלקיקים של הזיכרון משתחזרים ושבים לזמן אמת
ופתאום אתה, שוב, עם כל האשמה
כל התמונות שלך חוץ מאחת פשוט התאדו
(בכל זאת הפילם היה פג תוקף כבר 14 שנים)
ממש, ממש כמוך בלב שלי, משאיר אחרייך רק מבט ישיר למצלמה, קצת שונא, הרבה מבלבל
והכל
הכל זה ממני
הכל שלי
שייך לי וללב שלי
הכל אני ראיתי
זה אני שלחצתי
ושידכתי לתמיד
צרבתי את הכל בי
עם האפשרות להציג גם לאחרים.
הצילום
הוא הנצח האישי
הכלא של העיניים
שלא מסוגלת להפסיק לתעד לעולם.
המקום הזה
הוא סוף סוף שלי.
זו האמת הכי אמיתית
הדלת נשארת פתוחה.