הבלוג שלי

עד גיל 28 חייתי חיים פשוטים ומשעממים. לא הרגשתי צורך לעשות משהו מעניין, והפשטות הייתה מספקת. התקדמתי במסלול הרגיל: תיכון, צבא, תואר, עם מעט רעש מסביב. הייתי מבודד, עם 3 חברים בקושי, שנפגשים לעיתים רחוקות. אהבתי את השקט והלבד.

זוגיות? בכלל לא. לא הרגשתי צורך, לא הרגשתי רגשות כלפי אף אחת. משהו בי היה כנראה מקולקל.

תמיד הייתי נחמד לכולם, עוזר כשצריך, אבל רק במסגרות. אחרי זה? שקט. לא לדבר איתי, לא להפריע לי. השקט שלי גם נבע ממקום אחר, משהו רחוק מהעבר בתיכון—סיפור בפני עצמו.

יש בי פחד שלא יאהבו אותי או יחשבו עלי דברים רעים. זה מוביל לשתיקה מוזרה או לשפיכת יתר של מילים בתקווה שיקבלו אותי. אני לא רב, לא כועס, תמיד רגוע, מוודא שכולם סביבי מרוצים. אבל לפעמים אני מגזים, מדבר שטויות, ואז נשפך הכל.

אחרי הלימודים התחלתי לעבוד במקום די נחמד, עם אנשים בגילי ואווירה חברותית. למדתי מהר, התחברתי לאנשים, ובשנייה שהייתה לי הזדמנות, התחלתי לעזור ולדבר עם כמה שיותר אנשים.

בעבודה: באים, עובדים, מדברים, עוזרים, הולכים. וככה הימים חולפו להם. יום אחד עובדת חדשה נכנסה.

היא נכנסה.

חלק 2 מחר.

1 מתוך 4.