ישבתי במשרד כשהיא נכנסה. במבט ראשון, ראיתי מישהי קטנה וחמודה וכמו תמיד לא הרגשתי כלום.
רק ש... כן הרגשתי משהו. את הנוכחות שלה. למה דווקא היא? מכל האין סוף בנות שפגשתי, למה היא גרמה לי להרגיש משהו מהתחלה? זו הייתה הרגשה מוזרה ולא מוכרת. ניגשתי להציג את עצמי ולהציע עזרה, כמו שאני מציע לכולם. היא מיד ניצלה את ההצעה, למדה ממני, וביקשה עזרה לעיתים קרובות. בהתחלה זה הציק לי, אבל עם הזמן התחלנו לדבר ולהתחבר, והרגשתי מוזר—אבל מוזר טוב. תחושה נעימה כל פעם שהיא הייתה לידי, ופתאום, בום. היא חייכה, ומשהו השתנה. החיוך שלה גרם לי להרגיש משהו שלא ידעתי שאני יכול להרגיש—היי מטורף, כאילו הייתי מוכן להפוך עולמות רק בשביל החיוך הזה.
החיוך הזה היה כמו פצצת רגשות, סערה שהגיעה משום מקום ושינתה אותי. למה? זה בסך הכל חיוך, ראיתי אינספור חיוכים בחיי, אז למה החיוך שלה השפיע עלי ככה?
חודשים עברו, והעבודה נשארה עבודה, וכמובן שחלק מהעבודה שלי הייתה לעזור לכולם, אבל בעיקר לה. כמה שיותר היא. רק שיהיה לה נוח וקל. דיברנו כל הזמן, והכרתי אותה יותר. גיליתי כמה היא חמודה, נעימה, ומקסימה. להיות לידה הפך להרגשה חזקה וממכרת, במיוחד כשהחיוך שלה ברקע גורם לי להיי מטורף כל פעם מחדש
בעבודה הייתי יוצא כל יום להליכה קלילה של רבע שעה באזור, תמיד, היה חשוב לי לצאת ולמתוח את הגוף ולזוז. החלטתי להזמין אותו להליכות איתי, היא הסכימה ויצאנו לסיבובים בשגרה, נהנתי כל כך מהרבע שעה הזאת שהלכתי איתה, ברמה שחיכתי ליום שלמחרת, היום שלי סבב סביב הרבע שעה הזאת.
7 באוקטובר. היא במילואים, ואני בעבודה. הרגשה חדשה צצה לה פתאום, געגוע. משהו שאני לא מכיר, וזה צורם.
חלק 2 מתוך 4.