ריתקתי אותך.
ידיים מאחורי הגב, קרסוליים קשורים לרגלי המיטה.
את פתוחה מולי, עירומה, רועדת.
וכל כיווץ שריר שלך מרעיד לי את הזין.
״מה את?״
אני שואל, ״אני כלבה״, את עונה.
״ארצה כלבה!״
אני סוטר בפלחים שלך.
לא בשביל העונש, בשביל הצליל.
בשביל הסימן האדום שמכתים את העור שלך כמו חתימה.
את נאנחת, אבל לא בוכה.
את יודעת בדיוק איפה את נמצאת:
בתוך עולם שאין בו תזוזה, אין שליטה שחרור.
אני רוכן מעלייך, לוחש:
“את תלמדי להיות סבלנית,אחרת זה יכאב, ילדה שלי.”
אני מוציא את הויברטור הענק שקיבלת כפרס על משימה שביצעת.
הוויברטור מתחיל לרטוט, את מרגישה את ליטופיו בנימי השרירים שמסביב לדגדגן,
אבל אני לא נותן לך לגמור.
עד שאני מחדיר אותו, לאט, לאט.
מקבע אותו בכוס הצר והמופלא שלך.
אבל את לא תגמרי.
כל פעם שאת מתקרבת – אני עוצר.
עוגן אותו בפנים, עומד עירום עם זין זקור ומתענג איך הוא בתוך החור שלך, מסתכל איך הגוף שלך מתפתל, משתוקק.
הכוס שלך מטפטף.
אני בודק עם האצבע, ״כן ילדה, את רטובה כמו נהר הניאגרה״, מיוחמת שמחכה להרגיש אותי בפנים.
קודח, טוחן, שובר, מרסק.
אני שואל:
“תרצי לגמור? תתחנני, כמו כלבה קטנה.”
את מנסה לדבר, המילים נשברות תוך גניחות,
הגוף שלך בוגד בך, רוצה להתפוצץ, את קרובה לקצה.
ואני?
אני מצליף בירכיים שלך, משאיר סימנים שיזכירו לך גם מחר ומחרתיים.
אני חודר אלייך... לאט, עמוק, ללא הכנה מוקדת.
יד אחת על הצוואר, השנייה על המותן,
אני קודח בך כמו חיה רעבה.
את מייבבת. נענקת, מוותרת,מתמסרת.
את לא גומרת!
חסר לך!
את תעשי אותי גאה כשתתעלי על עצמך – כי את יודעת שאם תגמרי בלי רשות, תשלמי.
וזה לא יהיה משהו שתאהבי.
אבל...בסוף, כשאני רואה אותך מתחננת, בוכה,מבינה שאין לך דרך חזרה.
אני יוצא מתוכך, לא גומר.
יש לי לב טוב אנוכי, בכל זאת...
עומד מעליך, זקוק.
אני לוחש:
“עכשיו.
תתפוצצי בשבילי... זונה, בפקודה!.”
ברגע זה, שערי הגיהינום של כוסך נפתחים, השמיים בוכים ואת מתרוקנת מנוזלים.
הגוף שלך מתפרק מתחתיי.
רועד, צורח, בוכה, גומר.
״אני גאה בך קטנה שלי״.
כי רק פנינה אמיתית, יהלום, אוצר, יכולה להיות כל כך חסרת אונים, זונה במלוא הדרה ובו זמנית להיות כל כך שווה.
עכשיו את רגועה, עטופה, נושמת לרווחה.
ערך, עוצמה, בטוחה, שלווה וענוגה.