העולם נעצר.
אני כורך את הרצועה סביב הצוואר שלך.
לא כדי לשלוט בך, אלא כדי להזכיר לך שאת בטוחה,
שיש לך מקום להיאחז בו, גם כשאת רועדת.
הברכיים שלך פוגשות את הרצפה,
והפה שלך נפתח בלי מילה.
כי את יודעת בדיוק מה בא.
אני דוחף את הזין שלי עמוק לגרון שלך.
מסתכל לך בעיניים.
רואה את הכניעה, ההבנה שכבשתי אותך.
רואה את העוצמה, השחרור שאת מרגישה.
אני חונק לך את הלב יותר ממה שהגרון שלך חנוק על ידי.
אני מושך אותך בשיער, שולף אותי מתוכך, מעיף אותך על המיטה.
הידיים נקשרות, חזק, בדיוק כמו שאת אוהבת.
חוסר אונים.
הפנים שלך תקועות בכרית, והתחת שלך מחכה.
אני לוקח אותך בלי רשות, אבל עם הסכמה מוחלטת.
כל דפיקה היא משפט.
כל סטירה על הטוסיק היא הבטחה.
וכל גניחה שלך, היא עונג צרוף שמרגיש אותי.
משחק בגוף שלך ככלי נגינה אישי, משמיע דרכך את הפנטזיות שלי.
אבל תמיד עוצר כשאת נאנחת את ה”אדום”.
את המרכז.
את המוזה.
את הבמה שעליה אני מעלה את המופע שלי.
ואחרי שאני גומר, לפעמים בפה שלך, לפעמים עמוק בפנים.
אני מתכסה איתך בשמיכה, עוטף אותך, מנגב לך את הדמעות
ומזכיר לך: שראית את כל העוצמה שלך, האיכות האדירה שלך, התחילה כשהסכמת להישבר רק בידיים שלי.