יש רגעים שבהם אני עוצר, נשען על שולי המחשבה,
ושואל את עצמי- אחרי מה אני רודף למעשה?
כמה זמן עוד אכוון את החץ לעבר צללית שאולי כלל אינה קיימת?
העיניים שלי, שנים התרגלו לברור, לסנן, לחקור, להתפשר.
בחודשים האחרונים אף היו הרבה סירובים להצעות שחלפו קלילות, זמניות, גלויות מדי.
כאילו כל אנרגיה בי ממוקדת רק לדבר אחד אותה שפעם אמצא.
אופטימיות משונה כזו שחלפה.
בלילות האחרונים, בשקט שלא מבקש אישור,
משהו בתוכי מתפוגג.
אולי טעיתי, אולי בין הצעות השוליים, שם בחיוך שלא התעקש, במבט שלא דרש,
הייתה אמת פשוטה יותר, פשטות שחמקתי ממנה מרוב רעב לחזיון.
ואולי… אולי הגיע הזמן לצאת קצת מהמטריצה, להרפות, להשלים וללכת עם ידיים ריקות.
הלבד שלי הוא לא אויב.
הוא בית שקט, שבו אני יכול להיות אני,בלי להצטדק, בלי למהר.
בלבד הזה יש מקום לכל מה שאני,גם למה שלא צריך חיזוק מבחוץ.
ואולי דווקא משום כך, הוא המהות.
הוא לא הדרך.
לא איזור הנוחות, אלא האיזור השלם.