לא פעם אני נתקל בהסברים ״פסיכולוגיים״ לעולם הבדס״מ.
שליטה, כניעה, סאדיזם, מזוכיזם-כולם, כך יש הטוענים לפעמים, תוצרים של פצעים ישנים, של ילדות מורכבת, של ניסיון לקחת בחזרה שליטה שנשללה מאיתנו.
יש בזה משהו מעניין ואולי גם נכון.
כי כן, כולנו נושאים איתנו היסטוריה רגשית, הינו ילדים מובלים ומחקים, למדנו,היקשבנו, הינו במסגרות תחת פיקודים וכו׳...
אין תשוקה שנולדת בריק.
אבל לפעמים נדמה שהניסיון להסביר הכול דרך טראומה, מפספס את הדבר הפשוט ביותר: בחירה.
לא כל מי ששולט עושה זאת כדי לפצות על חוסר השליטה מהעבר.
ולא כל מי שנכנע/ת עושה זאת מתוך פחד או צורך לרצות.
יש אנשים שחווים שליטה כדרך ביטוי טבעית של אינטימיות, אחריות מערכות יחסים וביטחון.
מתוך בחירה מודעת, תקשורתית ומדוברת.
כזו שמשלבת שיח גבולות, מטרות, שינוי הרגלים והרבה הבנה ולמידה דרכה.
ויש מי שחווים כניעה כהזמנה לשקט, לחופש, להניח לרגע את העולם בצד ולהיות פשוט נוכחים בתוך דינמקה.
שליטה עבורי איננה הפעלת כוח, היא אחיזה בתוך מרחב שנוצר בנינו.
כניעה אמיתית בעיני איננה ויתור או ״שריטה״, אלא היא האמון שמאפשר למרחב הטבעי הזה להתקיים.
שניהם, בסופו של דבר, לא עוסקים בשליטה באחר, אלא בבחירה בעצמנו: ביכולת לבחור, לשחרר, לסמוך.
אפשר לנתח, לפרק, להסביר דרך דפוסים...
אבל לפעמים התשובה הרבה יותר פשוטה.
יש מי שמרגיש חי כשהוא מוביל.
יש מי שמרגיש שלם כשהוא נמס.
יש מי שזקוק למבנה.
ויש מי שזקוק להתמסרות לתוכו.
אותו ניתןח פסיכולוגי יכול לספק הקשרים, אבל הוא לא יכול לבטל את החוויה של אנשים.
שליטה יכולה להיות מעין ״שחזור״ של דפוסי ילדות, ויכולה גם להיות אמנות.
כניעה יכולה לנבוע מהפצע, ויכולה גם לנבוע דווקא מהשלווה.
אז אולי במקום לשאול ״מאיפה הצורך לשלוט מגיע ולמה זה שגוי״, כדאי לשאול ״לאן זה לוקח אותנו״.
מה אנחנו לומדים על עצמנו.
כשאנחנו בוחרים להחזיק או להניח.
כי לפעמים השליטה היא לא על האחר, היא לא על חיקוי דפוסי עבר מהילדות...אלא היא בחירה על הרגע, על ההווה.
והצורך בשליטה לא בהכרח נובעת מחולשה או חוסר, אלא היא ביטוי של חופש, יחסים, אינטימיות, קרבה וראיה הלאה- כלפי העתיד.