עם הזמן אני למדתי להכיר את עצמי דרך מי שמולי.
כמו מעין מראה שאני רואה בה את עצמי.
סיפורים ונקודות שסיפרה או צרכים שצרכה, נגעו בי מהמקום שלי.
כל חיבור, כל דינמיקה, פתחו אצלי משהו אחר תחושה, יצר, תגובה, צורך שלא ידעתי לזהות קודם.
פעם חשבתי שאני יודע בדיוק מה אני מחפש.
היום אני מתרכז בעונג, בלמידה, בהקשבה, וגם בטעויות שלי ובעיקר של מי שמולי במסע הזה.
היום אני יודע שאני מגלה את זה כל פעם מחדש.
יש ריגוש בעומק שמגיע אחרי דרך, משלב לשלב מגלים עוד חדר בנשמה, כששוברים יחד גבולות שטרם נבדקו.
ויש ריגוש גולמי, כשהכול עוד טרי, כשהנפש נפתחת לאט, כשהגוף מגיב בפעם הראשונה למשהו חדש.
יש מי שמביאה את נושא הבטחון עצמי, דימוי גוף, חרדות נטישה, פחדים מהעבר, ילדות נוקשה.
ויש מי שמגיעה ישר לאספקט המיני, החומרי.
חקירה של נבכי הגוף דרך הפנטזיה והדמיון שרץ במח.
יש מי שצורכת רומנטיקה, פרחים בניחוח וניל.
ויש מי שצורכת את השליטה והבדסמ ללא שום רגע רומנטי או רגש.
יש מי שצורכת את הבלעדיות והיציבות ויש מי שצריכה את הריגוש שבאפשרויות שהעולם הזה מציע.
יש מי שצריכה את החופש והזמן הקצוב לדינמיקה, ויש מי שצריכה לנשום אותי מהרגע שקמה עד הרגע שהולכת לישון.
כל העולמות האלה נושמים בי.
אחת לא מבטלת את השניה.
אני נוכח מול כל מי שנכנסת לעולם שלי.
לא באותה צורה, לא באותה שפה, לא באותה עוצמה כי אף אחת לא דומה לשנייה.
והצורך שלי הוא לראות, להקשיב, ללמוד ולפרק.
לבחור כמה לתת וכמה לקחת.
יש לי את המקום לזה, אחרת אני לא נכנס.
את הרצון, את הסבלנות, את היכולת להכיל גם את העומק וגם את הרעב.
את הצורך העז.
את השיח השוטף.
את התקשורת הישירה.
תמיד זו שבאה מולי קיבלה תשובות, מענה, שיח שוטף.
אני לא מפחד משיחות קשות ולא עושה פעולות ללא חפירה בעומק העניין.
שם טמונה המהות של הלמידה על עצמה ובעיקר על עצמי.
התקשורת היא המפתח, ברגע שאין אותה, אין שליטה.
אין קשר, אין דינמקה... כל מה שנותר הוא ריק ללא חמצן שמהדק את דרכי הנשימה.
ברגע שאי אפשר לדברר צרכים, אבל באמת.
מציאת פתרונות, גישור על קצבים- הדינמיקה נחנקת.
הפסקתי להתנצל על המסע שלי.
כל הסיפור הזה של שינויי צרכים נובע מהתפחות ולא מאחיזה בתבניות, וזה מה שגורם לי להשתפר מפעם לפעם.
הקשבה למי שמולי, אבל בעיקר לעצמי.
זה חלק מהעניין, חלק מהעונג שבהתבגרות שלי בעולם הזה.
אז אני כבר לא מסביר, לא מצדיק, לא מתאם גרסאות.
לא רץ להגדרות.
אני תמיד שקוף פתוח וישר מול מי שנמצאת מולי.
מי שבתוך דינמיקה מולי, היא היחידה שאני חייב לה דין וחשבון תמידי, כנה ושוטף.
מעבר לזה, אני לא חייב כלום לאף אחד.
מה שאני בונה, נוצר מתוך רגעים של אמת, לא מהגדרות שנכתבו על ידי כותב או כותבת אחרים.
בפרק הבא מי שתבין את זה כבר תדע למה היא כאן.
אז אני כבר לא במסע של חיפוש אני במסע של גילוי, כזה שמתעדכן תוך כדי תהליך.
ואני לא מתכוון לעצור.