אם חזרתי לארץ בגלל רגשות מצפון על להיות בחו"ל בזמן שהמדינה שלי במלחמה, ותכננתי להתנדב מלא מלא ופשוט לעשות הכל כדי להיות פה לחברים, משפחה ומדינה שלי.
אבל עכשיו שאני פה בארץ אין לי חשק לכלום חוץ מלפגוש את החברים שלי ולהכיר אנשים חדשים כל היום, מה זה אומר עליי?
שאני מספרת לעצמי סיפורים שאני בן אדם טוב ובשעת אמת אני סתם עוד אחת שעומדת מהצד ולא עושה כלום?
או שהמצב בארץ גרם לי למעט דיכאון ולכן אין לי מוטיבציה לעשות שום דבר חוץ מדברים שממש משמחים אותי? (כמו לשבת עם חברים ואהובים)
בנוסף, גם נפצעתי כשהייתי בחו"ל (סדק בכתף) ועכשיו אני עם מתלה יד, שזה מגביל מאוד.
אני יכולה להתלבש, להתקלח, לנהוג, וכל הפעולות הבסיסיות, אבל לא יכולה אפילו לבשל לי אוכל לבד או להרים דברים שדורשים 2 ידיים. שגם ממש מבאס אותי אבל מרגישה שזה גם סתם תירוץ ולא חסר דברים שאני יכולה לעשות כדי לעזור...
אני רואה מלא פוסטים בקבוצות וואטסאפ שמחפשים מתנדבים בחמל, לעזור למפונים מהישובים בדרום ובצפון, שינועים וכו׳ וגם זה פשוט אין לי חשק לעשות. כאילו המוח שלי החליט איזה סוג התנדבויות שוות את הזמן שלי ואיזה לא (שזה ממש מגעיל מצידי) וכרגע ההתנדבויות שאני רוצה לעשות אני לא יכולה בגלל הכתף.
אני מרגישה ממש שיפוטית כלפי עצמי ובו זמנית מבינה שהמצב לא פשוט ואני צריכה לסלוח לעצמי גם על זה שאני לא מושלמת.
ובכל זאת מרגישה דיי קקה.
מה אתם עושים בתקופה הזאת כדי לתרום למאמץ? האם הייתם רוצים לתרום יותר? מה מונע מכם?
