אז ערב אחד אני פוגשת ידיד. אנחנו שותים, אוכלים, צוחקים ומדברים שטויות. שוכחים ממה שקורה בחוץ, ויש לנו את הפריבילגיה הזאת, האפשרות של לשכוח לערב אחד. אבל אז אני חוזרת הביתה ואני שוב פעם לבד.
דבוקה לטלפון
לחדשות
לרשתות החברתיות.
ואז מגיע יום חדש ויש קצת אופטימיות. אני קמה מוקדם בבוקר, מתרגלת יוגה, מפנקת את עצמי בשייק טעים לארוחת בוקר... שורפת כמה שעות בבית ומנסה לתכנן את המשך היום. אולי אתנדב בהכנת כריכים? אולי שינועים? אולי אתמקד בלמצוא תכניות להערב?
סוגרת תכניות עם יזיז שגר בחו"ל שחזר לארץ להתגייס למילואים ובידיוק היום יוצא לאפטר.
נפגשים במסעדה, צוחקים, מדברים, אוכלים, שותים.. גם סקס תשוקתי לא רע בסוף הערב וקצת כפיות. להרגיש חום גוף של עוד בן אדם, ולדעת שהוא מרגיש גם אותך, והוא צמא לזה כמוך.
מגיע הבוקר, חוזרת הביתה אחרי לילה של שינה חצי כוח (לא ישנה טוב כשאני לא לבד) ושוב אני לבד.
דבוקה לטלפון
לחדשות
לרשתות החברתיות
עוד אסקפיזם שהיה ונגמר וכבר אני בחיפושים אחר החוויה הבאה.
נראה לי הגיע הזמן למצוא שיגרה... אי אפשר להמשיך ככה... זה לא בריא לי.
או אולי זה לא כזה נורא?!
הרי כל אחד מתמודד עם הקושי של המלחמה בצורה אחרת. אולי זה לגיטימי שאני תמיד מחפשת להיות בסביבה של אנשים (בעיקר גברים) ואולי אני שופטת את עצמי לחומרה?
אז בסדר מותר לי. תקופה באמת לא פשוטה וכל עוד אני שומרת על עצמי מותר לי להנות בחברת אנשים להעביר את הזמן עד שאני סוגרת תכנית להמשך...
אולי הדבר הנכון זה באמת להתגייס למילואים?
