כשנרשמתי לאתר לראשונה לפני שנה התחלתי תהליך ארוך של קבלה ואהבה עצמית.
הצילומים היה חלק מהתהליך שלי. הייתי שמה פיאה וזה היה מאפשר לי להיות נועזת יותר ולחשוף חלקים שלפני כן לא הרגשתי בנוח לחשוף.
הגעתי למקום כל כך טוב עם עצמי שהרגשתי בנוח להצטלם מול אנשים ואפילו דיגמנתי פרטי לבוש שעיצבתי לפרוייקט בלימודים (הלבשה אירוטית) והצגתי את זה מול מבקרים, חברים ומשפחה.
בחודשים האחרונים החשק והצורך שלי להצטלם ירד משמעותית וכנ"ל לגבי כתיבה בבלוג.
אני מוצאת את עצמי בכוח מחפשת על מה לכתוב ומה לשתף... וגם זה בעיקר כשאני מבואסת ועצובה.
אבל אתמול ידיד טוב שלי הציע לצלם אותי אצלו בבית וכמובן שזרמתי על זה.
קלטתי כמה התגעגעתי לעמוד מול המצלמה, כמה התגעגעתי לראות את עצמי בתמונות והלתלהב או להיות בשוק שזאת אני בכלל.
ועוד יותר מזה, כבר עזבתי את הפאה בצד והתחלתי להצטלם בלי. פשוט התחלתי להרגיש בנוח לחשוף את עצמי. השיער שלי זה הסממן היכרות שלי ואין לי איך להסתיר את הזהות שלי בתמונות (להסתיר את הפנים זה לא מספיק) אז זה או הכל או כלום. החלטתי שזה הכל.
אני לא יודעת אם ארצה לפרסם את התמונות האלה פה בכלוב בהמשך (אחרי שהוא יערוך אותם) אבל בטוח שארגיש בנוח להעלות לפלטפורמות אחרות.
בקיצור קבלו הצצה קטנה ממש:
