קצת לפני הפירוט על העבירה הקבועה שלי, שמצד אחד קשה לי להימנע מלעשות אותה ומצד שני העונשים שאני מקבל מאשתי עליה חמורים מאד – עצירה מתודולוגית לקצת פירוט על איך שאשתי תופסת אותי, מאז שהתמסרתי לשליטה שלה, לנעילה שלה את הזין שלי ולעונשים שלה.
אז בפרק הקודם הרחבתי קצת על עונשים פיזיים שהיא אוהבת לתת לי. למשל חדירה לתחת עם פלאג רוטט כשאני עם פה חסום ועיניים קשורות, מכות רצח בטוסיק בידיים שלה, שוט, פאדל או כל דבר כשאני עם ידיים קשורות, טפטופים של שעווה רותחת על הטוסיק והגב כשאני עם עיניים קשורות וכו וכו. כמעט כל פעם, אחרי שהיא מסיימת להעניש אותי ומודיעה לי שזהו להיום – מיד אחרי שהיא משחררת לי את הידיים, את הפה או את העיניים (תלוי מה היא החליטה לקשור לי הפעם), היא מכריחה אותי להודות לה על העונש.
כן כן. מבחינתה, אני חייב להודות לה על זה שהיא מענישה אותי, כי זה מחנך אותי או משהו. אם זה לא מספיק, היא מתעקשת שאודה לה במילים – ״תודה המפקדת״.
לא תמיד זה קל, כי ההשפלה פה היא נוראית. הרגע היא סיימה להתעלל בי, ממש השניה חטפתי ממנה עונש, לרוב משפיל בפני עצמו, כואב מאד, לפעמים הטוסיק עדיין שורף או העיניים עדיין מתרגלות לאור אחרי שהיו קשורות דקות ארוכות, ובאותם רגעים להודות לה על ההתעללות שלה בי זה מאד מאד מאד קשה.
באחת הפעמים הראשונות שחטפתי עונש ״קל״ יחסית, ״רק״ מכות רצח לטוסיק, בלי גאג בפה או קשירה לידיים או לעיניים, היא סיימה להחטיף לי, ולא ממש נתנה לי להתאושש לפני שהיא דרשה שאודה לה, עכשיו, ״תודה המפקדת״. הטוסיק שלי בער, וההשפלה הייתה צורבת מדי, ולא הצלחתי להוציא את זה מהפה פשוט. היא הזהירה אותי שאם לא אודה לה מיד היא תחטיף לי עוד. זה לא ממש עזר, כי ממש לא הצלחתי להוציא את זה מהפה. זה היה משפיל, כואב ומתסכל. וגם היא כבר שכבה כזה במיטה, כולה מכוסה והכל, וחשבתי שהיא סתם מאיימת והיא לא תצא עכשיו מהתנוחה כדי להרביץ לי.
כמו שאפשר לנחש – אז חשבתי.
הטוסיק שלי שילם ביוקר על זה, ועל זה שבגללי היא הייתה צריכה לקום מהשכיבה. המכות שחטפתי היו הרבה יותר חזקות ומכוונות שיכאב לי כמה שיותר. אם קודם ״רק״ צעקתי בכל מכה שחטפתי ממנה – עכשיו כבר ממש צרחתי מכאבים, התחננתי שתפסיק ושלמדתי את הלקח ושאני אגיד תודה. היא הפסיקה להרביץ לי רק אחרי שהיא וידאה שמעכשיו אהיה ״חייל טוב״ וממושמע ואגיד לה תודה כשהיא מענישה אותי. כמובן שעל העונש הזה הודיתי לה כמו שצריך, ״תודה המפקדת״ כמו שהיא אוהבת. יש סיכוי שזה היה אפילו קשה יותר מהעונש, ההשפלה הזאת. אבל היא התעקשה על זה.
בכלל, אני מגלה על אשתי בתקופה האחרונה (בחודשים מאז היא נועלת אותי) הרבה מאד דברים שלא ידעתי עליה. לרוב זה בקטע טוב, לפעמים ניטרלי. כלומר, הרבה דברים שמדליקים אותה ולא היה לי מושג, חלקם זה מגניב וחלקם אין לי בעיה איתם פשוט ואני בעיקר שמח שהיא נפתחה איתם מולי.
אמנם, זה הגיע אחרי שאני נפתחתי בפניה עם דברים שמדליקים אותי. פטישים שבעיניי השיפּוּטיוֹת מהווים כמעט סטיות, אם כי בסטיות שלי אין שום דבר קיצוני מדי – אין נוזלי גוף בשום גרסה, או איברים ספציפיים. ועדיין, רק פטיש אחד מתוך השניים העיקריים שלי (למעט עניין השליטה, אותו אני לא מגדיר כל-כך כפטיש – זה די מקובל ונפוץ, גם אם אשתי ואני לוקחים את זה לקיצון) הוא יחסית נפוץ בקטע שיש עליו הרבה דיבור באינטרנט, יחסית, אם כי הוא לא קרוב להיות נישה רחבה כמו BDSM וכיו״ב. הפטיש השני שלי – ובכן, הוא כל-כך לא נפוץ שחפרתי את כל האינטרנט, ואך ורק באנגלית, כדי למצוא איזה שניים-שלושה בעולם שיש להם גם משהו דומה. בעברית לא מצאתי אפילו אזכור, כלום. בינתיים לא מרגיש לי שיש לזה ביקוש, אם כי בהודעות כתבתם לי דברים מעניינים מאד, אבל אולי אם יהיה אולי אכתוב על זה כאן.
בכל מקרה, מה שבאתי לכתוב – גיליתי שממש מדליק את אשתי, הנועלת שלי ומסתבר גם המפקדת הישירה והבלעדית שלי – להשפיל אותי. ממש. זה מדליק אותה ברמות. למשל, היו (מעט מאד) פעמים שהיא החליטה לתת לי פרס על משהו והחליטה להגמיר אותי. זה קורה במצבים שבהם היא לא מסכימה לשחרר אותי, אבל כן נעתרת לתחנוניי לגמור, אז או שמגמירה אותי בעצמה עם ויברטור או שנותנת לי את הויבטור שאגמיר את עצמי לידה. מסתבר שזה די קשה לאונן ליד אנשים, גם ליד אשתי, אם אין לי את הפטיש הספציפי הזה (שכבר נקרא פטיש לואי סי קיי, אני חושב). אז זה קצת לוקח זמן, גם אם אני חרמן פצצות. בשלב מסוים לרוב נמאס לה, והיא מחליטה להקציב לי דקה, שאחריה היא לוקחת לי את הויברטור ונועלת בקופסה (מבחינתי, בידיעה שיכול להיות שיעברו שבועות עד שאגמור שוב), ואם גמרתי – אחלה.
אני קצת נלחץ במצבים כאלה, וכמעט אף פעם לא מצליח לעמוד בדקה (לעמוד כן, לגמור לא תמיד, אם כי פעם אחת הצלחתי). אז אני מבקש לקראת סוף הדקה אם אפשר הארכה. וכמובן, כמו שמי שהיה כאן בצבא יכול כבר לנחש (כי חלקכם חרדים, אני יודע מהפרטי, אז בצבא עם מפקדים אמיתיים זה ככה) – היא לא מתחילה לשמוע את הבקשה שלי אם היא לא מתחילה ב״הקשב המפקדת״. זה גם מאד מאד מאד קשה, כי זה סיטואציה גם ככה מורכבת, מלחיצה, וגם מאד משפילה. נסו לדמיין: אני נעול בכלובון, המפתח אצלה, ולא רק שהיא לא משחררת אותי כדי לאונן כמו שהייתי רוצה – היא עוד מגבילה אותי בזמן ומכריחה אותי לפנות אליה כמפקדת. אבל אין לי ברירה, ואם אני חייב את ההארכה הזאת אני נאלץ לפנות אליה ככה – ״הקשב המפקדת, אפשר הארכה?״, ולרוב היא נעתרת לי ונותנת לי הארכה של עוד דקה, ואז אני גומר. כמובן שגם אחרי שהיא נותנת לי את זה אני מחויב להודות לה ב״תודה המפקדת״, אם כי זה קל יותר כי זה כבר אחרי. אבל זה עדיין משפיל מאד, להודות על זכות שנלקחה ממני ואז ניתנה חלקית מאד.
יש לנו קבוצה ייעודית של שנינו שמיועדת לדיבורים שקשורים ספציפית בזה, כדי להפריד מהצ׳אט הרגיל שלנו שהו אנחנו בגדול בגדול בני זוג ׳רגילים׳ ומתפקדים. היה איזה רגע שבו היא החליטה שתמיד אפנה אליה כמפקדת שלי, בקבוצה הזאת, בכל סיטואציה. אבל היא לא ממש הקפידה על זה, אז הנחתי שזה לא מה שעושה לה את זה וזה התמסמס. אמנם, בימים שהיא שמה אותי באזיקים ואני מבקש ממנה להיות משוחרר בסיטואציות מסוימות – היא כן לרוב מקפידה שאפנה אליה כמפקדת. ״הקשב המפקדת״ לפני שמבקש ממנה משהו, ו״תודה המפקדת״ אם היא אישרה את הבקשה וגם אם לא. כששאלתי פעם למה אני צריך להודות לה אם היא לא אישרה את הבקשה, על מה אני מודה לה בעצם – היא אמרה שאני צריך להודות לה שהיא בכלל חשבה על זה, או עלי.
ועדיין, זה די מוגבל לסיטואציות שבהן היא מורה לי לפנות אליה כמפקדת, ולא חורג מהן, לפחות בינתיים. כלומר, גם בסיטואציות שבהן אנחנו דנים בעונש שאני עתיד לקבל ממנה היום/מחר, או כשאני מנסה לקבל שחרור איכשהו בסיטואציה כזו או אחרת (זוכרים שאני נעול כל הזמן הזה? מרוב שנכנסנו לעונשים גם אני לפעמים שוכח. אם כי היא דואגת להזכיר לי כל הזמן) – היא בהחלט לוקחת אליה את השליטה, ומזכירה לי שדעתי לא נחשבת ולא מעניינת ורק היא קובעת, אבל לא מחייבת אותי לפנות אליה כמפקדת, מה שמוריד לפחות אלמנט אחד של השפלה מכל העניין וזה בהחלט מקל.
בפרק הבא, לפני החזרה לפירוט על העבירות הקבועות והעונש הכי חמור שחטפתי ממנה אי פעם ובכלל - עוד קצת מחויותיי היומיומיות כנעול בכלובון כבר תקופה ארוכה.