כמו שחלקכם קראתם אצל אשתי, אני נעול שוב, כבר תקופה ארוכה.
את התיאור של איך זה קרה ומה קדם לזה תוכלו לקרוא אצלה.
אני פה לתאר את התחושות אחרי, לפני ותוך כדי.
דמיינו שאתם בחו״ל, במקום מטורף, לא יקר, עם מסעדות שיש בהן את כל המנות שתמיד חלמתם עליהם, ובגלל המחיר אתם גם יכולים להזמין מה שבא לכם וכמה שבא לכם כמעט. ואתם נהנים בטירוף, הולכים כל יום למסעדה אחרת, אוכלים אוכל מעולה וטעים בטירוף, באים רעבים ויוצאים מפוצצים. ראשונות, עיקריות, קינוחים, קוקטיילים, בירות, יין - הכל. וכל זה עולה לכם כלום אז אתם נטו נהנים.
ואז אתם חוזרים לארץ, לתקופה קצת לחוצה, ואוכלים כל יום סלט, עוף, אורז, פתיתים, וואטאבר. דברים לא רעים, אבל איפה זזה ואיפה החודש האלוהי בגן עדן שהיה לכם.
ואז, אחרי חצי שנה בארץ, אתם מקבלים פתאום הזדמנות מדהימה לעוד חודש כזה, מטורף, מענג בקטע שמיימי ובלי ייסורי מצפון.
סליחה על המשל המתארך הזה, אבל צריך איכשהו להעביר את זה.
עד לפני קצת יותר מחצי שנה, היינו בתקופת מיניות מדהימה. אני מדבר, כמובן, על תקופות הנעילה הארוכות שעשו למיניות שלנו פלאים. לא הפסקנו לגלות עוד ועוד דברים שאנחנו אוהבים, להתענג כל אחד ממה שמענג אותו ובכללי לעוף על עצמנו ועל החושניות שלנו. היא משלי ואני משלה.
ואז התקופה והאילוצים וכל מה שכבר דובר ונכתב, שאמנם נגמרה וחזרנו לאיזושהי שגרה מיטיבה יותר, וחזרנו גם לשכב לפעמים, וזה מאד מאד כיף ונעים כי אנחנו כבר יודעים קצת יותר למקסם את ההנאה ולהוציא מעצמנו עונג ברמה גבוהה יותר ויותר.
אבל, אני לא נעול בכל התקופה הזאת. זה גם לא מדובר, כי כאמור (בפרק הקודם), אני לא יכול שזה יבוא ממני.
ואני מאונן. אני מתחרמן, לרוב בלי טריגר בכלל, פשוט מרגיש חרמן, והולך לפרוק. וזה כן נעים, כמובן, כי זה כיף מאד.
אבל זה קצת כמו לאכול פתיתים אחרי שאכלת טרטר דג וסטייקים וסושי ומרקים אלוהיים וקרפצ׳יו ולאדע מה עוד. ישמצב אני קצת רעב, אולי.
זתומרת, עדיין יש לי את הזיכרון של התחושה של המניעה, שאני מת לאונן ולא יכול, וזה כל-כך מעורר, מחרמן, נותן משמעות להכל.
ואני מתגעגע. לאו-דווקא ללהיות נעול, כמו לתחושות העוצמתיות האלה שייחודיות לתקופות נעילה, לחוויה המהפנטת שבללטף את הגוף הסקסי שלה, לרצות אותה כל-כך, לרייר עליה ולהתענג על המבט המתענג שלה, לתחושת השייכות המוחלטת, המחויבות.
ואז, בבת אחת, וכמו שהיא אוהבת - בהפתעה, ״תינעל, עכשיו״, וכמובן שאי אפשר להתווכח. וניסיתי.
מיליון תחושות בו זמנית. תסכול, כי בסוף בסוף אני יודע שנגמר הבית זונות ומלאונן כל עשר דקות אני הולך לא לגמור בכלל, לך תדע כמה זמן. אושר, שסוף סוף היא יוזמת, שלא ירד לה מזה, או לא יודע מה. ובעיקר - שחרור. שחרור מענג.
לפני כמה שנים כתבתי סיפור, כפנטזיה שלא ממש פורסמה איפשהו רשמית, שבו מישהו נמצא במערכת יחסי שליטה מלאים, וכחלק מזה אשתו משאירה אותו רוב היום קשור באזיקים, ומכתיבה לו כל רגע ביממה. כשניסיתי לדמיין מה הדמות שאני כותב מרגישה, הרגיש לי שהיא פשוט משוחררת. האיש הזה, שאובייקטיבית הוא די מסכן כי רק לדמיין פיזית מה הוא עובר עושה לי כואב בכל הגוף, משוחרר למעשה מכל החלטה. מה לעשות ומתי, מה קודם למה, מה להספיק או לא - זה לא החלטה שלו. הוא פאסיבי כמעט.
יש גם ביקורת על זה. זה לא באמת פאסיביות, כמו שבפנטזיית אונס אין באמת אונס. וזה מתעלם לחלוטין מהצד השני, הנשי, והצרכים והרצונות שלה. ככה זה בפנטזיה, אמנם. אבל התחושה של השחרור הזה, קצת נזכרתי בה באותם רגעים שנעלתי על עצמי את הכלובון.
כמה שזה כיף לאונן, כולנו מכירים את הריקנות שמגיעה שניה אחרי, לפעמים. בטח אם זה משהו שקורה כל שתי דקות. השחרור מהתחושות האלו, גם ובעיקר במחיר של לוותר על החופש שלי לאונן כשבא לי, הוא די מדהים.
מאז גם חזרנו לפסילות. על כל דבר שאני עושה או לא עושה שלא מוצא חן בעיניה - אני חוטף פסילה. כמו שקראתם אצלה, עברנו לאחרונה לשליטה יותר ויותר מקיפה שלה עלי, והיום אני מחויב לדווח לה כל דבר שקורה לי ביומיום כשאנחנו לא יחד. היא בטח תפרט אצלה את החוקים שהיא כתבה לי, אז לא אקח לה, אבל מדובר באמת בחוקים מקיפים ומפורטים. בכל פעם שאני שוכח לדווח, למשל, שיצאתי לצהריים או שירדתי מהרכבת או שהגעתי לעבודה, אני חוטף פסילה.
לא רוצה להשוויץ, אבל כמו הכותרת של הפרק אחד-לפני-אחרון בפודקאסט שבו עסקתי בפרק הקודם, סימנים - אני מקנא בעצמי. כי - הדברים שאני חוטף עליהם פסילות הם לא פעם דברים שמעצבנים אותה *באמת*. חלק היא פירטה אצלה, חלק עדין לא. אבל זה דברים שהיא לא אוהבת שאני עושה או לא, לא בקטע סקסי, ״אוי מי היה ילד רע״. לא, זה דברים שבימים ׳רגילים׳ (ימים שאני לא נעול בכלובון ונתון למרותה ולעונשים שלה) יכולים ממש להביא ריב קטן שיכול לגרור ריב גדול. פשוט כי ככה זה זוגיות, יו נואו. אבל אשתי, באינטלגנטיות וחוכמה נשית מאופקת, שאפשר רק לקנא בה, משתמשת במערכת היחסים המיוחדת שלנו לטובת זה. כשהיא נותנת לי פסילה, היא גם מבטאת את זה שהיא לא מבסוטה ממה שעשיתי אבל גם מבטיחה שזה לא יקרה יותר. כי העונשים שלה הם באמת כואבים, ולרוב זכירים מאד (לעולם לא אשכח את הלילות בהם ישנתי קשור, למשל, או את זה שהיא הכריחה אותי להודות לה על שהיא הענישה אותי!!!). וזה הרבה יותר אפקטיבי וחזק לעומת אם היינו רבים על זה, שסתם היה מבאס את שנינו.
תגידו, וקצת בצדק - רגע גבר, אתה אבל נהנה להיות נשלט, ונהנה כשהיא מענישה אותך, אז אתה בעצם תרצה לצבור פסילות כדי לקבל כמה שיותר עונשים, אז מה היא עשתה בזה?
אז בעיקרון, קצת נכון. כלומר, אני בהחלט נהנה מלהיות הנשלט שלה, ונהנה שהיא נהנית מלשלוט בי. אבל, העונשים שלה *באמת מענישים* ומכאיבים, והיא דואגת שאני אסבול מהם ככל שניתן, פיזית או מנטלית. בנוסף, ההנאה שלי מהשליטה שלה היא די תמידית ולא כפופה לעונש כזה או אחר, בהיותי נעול 24/7. ובסוף - אני אוהב אותה, וכשהיא נותנת לי פסילה זה אומר שלא ריציתי אותה ו/או עשיתי משהו שהיא לא אהבה וראתה לנכון לתת לי פסילה עליו. זה לבד משהו שארצה למנוע, שלא לציין את העונשים הכבדים שתמיד נלווים לזה. אם אני רוצה להיענש - אל דאגה, אני אצבור פסילות כך או כך, עם או בלי כוונה. אין מה לעשות. פסילות נצברות כל הזמן. בטח עכשיו עם מערכת החוקים החדשה. מספיק ששכחתי לשאוב את הבית או שכחתי לשים לה בקבוק מים - פסילה. שלא לדבר על דברים הרבה יותר נפוצים, כמו לשכוח לעדכן שהגעתי לעבודה או לשלוח תמונה של האוכל. או דברים שפחות נעימים לי לעדכן, למשל. אז להיענש אני איענש, זה בטוח. כך שהמטרה שלי בגדול זה לצמצם פסילות כדי שאולי אולי העונש שאקבל יהיה קל יחסית ולא אצטרך לסבול הרבה.
בעולם ה-domestic discipline, יחסי שליטה, ממה שקראתי (אני קורא המון בנושא), יש לא מעט זוגות שמתרגלים maintenance punishment. תחזוקת עונשים. כלומר שהנשלט נענש אחת לתקופה, שבוע או חודש נגיד, גם ללא סיבה מיוחדת, כדי להזכיר לו את מקומו ולהרחיק אותו מהתנהגות ׳רעה׳. זה יכול להיות זמן חודשי קבוע שבו השולט מצליף בנשלט, או זמן בשבוע בו הנשלט נקשר לכמה שעות, או במקרים יחסית קיצוניים הנשלט משמש שטיח לרגלי השולט שמצליף בו או אלמנטים דומים, או כמובן כל עונש אחר שנקבע מראש. על העונש הזה לא מוותרים, גם אם הנשלט התנהג למופת. העונש הזה הוא גם לא במקום עונשים אחרים; אם הנשלט התנהג באופן שמצדיק ענישה, הוא יקבל גם את העונש שמגיע לו וגם את העונש הקבוע.
אז אצלנו, הענישה היא כמעט בהגדרה הזו, אם כי מעולם לא הגדרנו אותה ככה. כלומר, אני כנשלט יודע שאשתי יכולה בכל רגע נתון להחליט על עונש בשבילי, ותמיד תמיד תהיה לזה הצדקה. כך שאין לי ממש צורך ׳לצבור פסילות׳, גם בהינתן שהייתי רוצה ממש את העונשים האלו שהם כמעט תמיד מכאיבים ממש ולא פעם משפילים מאד (למשל לעמוד בפינה, או לחכות עם עיניים קשורות ופה חסום למה שהיא הולכת לעשות לי, או כל הדוגמאות מהעבר). הענישה בוא תבוא, אני יכול רק לנסות לצמצם אותה כדי שאולי היא לא תהיה כל-כך כואבת ומשפילה.
אז בגדול, כשמצטברות לי פסילות, אני אמור לקבל עונש בהתאם לכמות וחומרת הפסילות. בגדול, כי זה קורה כשבא לה, וזה לא תמיד המצב. אפשר להבין. להעניש מישהו יכול להיות די תיק. כלומר, אפשר פשוט נגיד להרביץ לו או משהו, ואשתי בהחלט מרביצה לי כשהיא מחליטה שצריך. אבל, אשתי היא אדם יצירתי מאד. מאד. גם בעבודה שלה, גם בחיים הפרטיים, באוכל, בהכל. ולצערי, גם בעונשים שלי היא חייבת להיות יצירתית.
אז העונשים שקיבלתי עד עכשיו, כמו שתוכלו לקרוא אצלה, כללו ערב אחד של אזיקים, קשירת עיניים, גאג והצלפות. היא מגוונת, לא מאפשרת לי לדעת מה הולך להיות, ומתענגת כשכואב לי כמובן. או למשל לפני כמה ימים, כשהיא רצתה להעניש אותי כששכחתי לדווח על דברים במהלך היום, והיא פשוט העמידה אותי בפינה כשהיא מתקלחת, עם הפנים לקיר, בלי טלפון. רק אני והמחשבות שלי לדקות ארוכות מאד. סיוט שלא ברא השטן, בחיי. זה עונש כל-כך יצירתי וגאוני ומותאם אישית שזה מדהים.
אבל החיסרון של זה, כמובן, זה שזה דורש הרבה אנרגיה ומאמץ ומחשבה. וכוח. ולא תמיד יש לה את זה. ואז יוצא שאני צובר וצובר פסילות ולא נענש, גם פסילות יחסית חמורות (כמו למצוא את המפתח לכלובון ולאונן בלי רשות), וגם פסילות ׳קטנות׳ כמו לא לעדכן על דברים. ברגע שהפסילות נהיות תכופות ואין ענישה שמלווה אותן, הן קצת מאבדות אפקטיביות. כלומר, אני עדיין רוצה לרצות אותה ולא לקבל פסילות, כמובן. זה תמיד המצב. אבל הרבה יותר קורה לי שאני שוכח לעדכן, באמת שוכח, כי זה די קשה לזכור.
מצד שני, לא הייתי רוצה כל ערב לחטוף עונשים, כמובן. אולי זה פשוט מה שזה. הפסילות. זתומרת, הרי עונשים יהיו כך או כך. אז הפסילות מגיעות כשהיא פשוט רוצה לסמן לי שחרגתי מהחוקים, ולאו דווקא כזרז לעונש כזה או אחר.
גם טוב.