את עדיין על הרצפה, יושבת שם כאילו העולם שייך לך – ואני רק מתקרב לאט. אין דיבורים מיותרים, אין מילים ריקות. אני מסתכל עלייך, מחכה שתביני לבד שהשליטה עברה אליי מזמן. המבט שלי גורם לך להרגיש את זה, הידיים שלך מתחילות לרעוד, לא מהפחד, אלא מהציפייה. את יודעת שזה רק מתחיל, ועד שאני מסיים, הרצפה הזו לא תשכח אותך.
אני נעצר ממש מולך, הידיים שלי שלובות מאחורי הגב, מסמן לך שאפילו תנועה אחת לא תגיע עד שאני אחליט. הזמן עובר לאט, כמעט בלתי נסבל, אבל אני שומר על השקט. את יודעת שכל שנייה שאני נותן לך לחשוב היא חלק מהמשחק, חלק מהשליטה. הנשימות שלך מתחילות להעמיק, הקצב שלך משתנה, ואני רואה בעיניים שלך שאת מבינה שהרגע הזה כולו שלי.
כשהיד שלי נעה לבסוף, זה כמעט בלתי מורגש. אצבע אחת נוגעת בקצה הסנטר שלך, מעלה אותו לאט כך שהעיניים שלך פוגשות את שלי. אני לא ממהר – למה לי? המתח שאת מרגישה הוא בדיוק מה שאני רוצה. אני רוכן קלות קדימה, מספיק קרוב כדי שהמילים שלי יגעו בך כמו מגע ראשון. ‘את יודעת מה הדבר הכי מעניין במצב הזה?’ אני שואל בקול שקט, יציב. ‘שעדיין לא החלטתי כמה רחוק אני רוצה לקחת אותך – אבל את כבר מוכנה להמשיך.’
את מנסה להחזיק במשהו – אולי במבט שלך, אולי במחשבה שאת עדיין יכולה לשלוט במשהו, אבל זה חסר סיכוי. המבט שלי לא משחרר, הידיים שלך כבר לא בטוחות איפה לשים את עצמן, ואני רואה איך כל הגוף שלך נדרך בהמתנה. ‘אל תזוזי,’ אני מוסיף, הקול שלי כמעט פקודה, ואת נענית בלי לחשוב.
אני זז סביבך, לאט, גורם לך להרגיש את הנוכחות שלי מכל כיוון. כל תנועה שלי מדודה, כל רגע נמתח. היד שלי נוגעת קלות בכתף שלך, משאירה חום רגעי, ואז ממשיכה הלאה. את עוקבת עם העיניים, אבל רק כשאני מרשה. עכשיו את מבינה שהרצפה הזו לא רק שייכת לך – היא חלק מהמשחק, כמו כל דבר אחר ברגע הזה.
ואז אני עוצר, נעמד מאחורייך. היד שלי שוב נוגעת בך, הפעם בבסיס הצוואר, לוחצת קלות, גורמת לך להרגיש בדיוק איפה אני מתכנן להוביל אותך. ‘את מרגישה את זה?’ אני שואל, הקול שלי נמוך אבל ברור. ‘זה לא משחק של מי שולט. זה פשוט העובדה שאני יודע בדיוק איפה לקחת אותך, ואת רק צריכה לבוא איתי.’ השקט שנשאר אחר כך אומר הכל – את שלי, ואת יודעת את זה.
ככה בדיוק רציתי אותך – קשובה, שקטה, וכל חוש שלך דרוך למה שיבוא הלאה. אני רוכן קדימה, מספיק קרוב כדי שתוכלי להרגיש את הנשימה שלי ליד האוזן שלך. ‘טוב מאוד,’ אני אומר בשקט, כמעט לוחש, אבל הטון שלי ברור וחד.
היד שלי יורדת באיטיות מבסיס הצוואר שלך, חולפת על הכתף, מתעכבת לרגע קצר לפני שהיא נוגעת ביד שלך. אני לא לוחץ – אני רק מוודא שאת יודעת שאני כאן, מכתיב את הקצב. ‘עכשיו,’ אני ממשיך בקול יציב, ‘תשאירי את העיניים קדימה. כל דבר שאני אומר לך לעשות, את תעשי – בלי שאלות, בלי היסוסים. ברור?’
אני מחכה שנייה, מרגיש את הרעד הקל ביד שלך, ואז מוסיף: ‘טוב מאוד.’ המילים האלו כמעט עוטפות אותך, נותנות לך את התחושה שאת בדיוק במקום הנכון, אבל גם משאירות אותך במתח.
אני מתרחק צעד אחד, לא נותן לך להרגיש נוח מדי. ‘את מבינה,’ אני אומר, ‘השליטה שלי לא מתחילה ונגמרת במה שאני עושה. היא תלויה בך – ביכולת שלך להקשיב, להתמסר, ולא להתנגד.’ המבט שלך נשאר ממוקד קדימה, אבל אני רואה בעיניים שלך שאת מחכה, רוצה לדעת מה יקרה הלאה.
אני לוקח עוד רגע, נותן לך את הזמן לעכל, ואז ממשיך בקול שקט אך סמכותי: ‘עכשיו, תישארי בדיוק איפה שאת, ותני לי להראות לך איך זה מרגיש כשאת לגמרי שלי.’ היד שלי חוזרת, הפעם על השיער שלך, מלטפת אותו קלות, ואז אוחזת בו ברכות אך בהחלטיות. ‘אל תזוזי,’ אני מוסיף, ואת מרגישה שזה לא בקשה – זו פקודה.