חוויות

להיות שולט זה הרבה מעבר לאקט או תפקיד – זו אמנות של נוכחות. בכל פעם שהיא עומדת מולי, עיניה פוגשות את שלי, ואני מרגיש את העומק שבבחירה שלה להיכנע. הבחירה הזו, שאינה מובנת מאליה, היא הביטוי הכי גולמי של אמון.

זה מתחיל ברגעים הקטנים: איך גופה מתוח מעט לפני שאני נוגע בה, הנשימה שנעצרת לשבריר שנייה כשהיא יודעת שהשלב הבא תלוי בי. זה לא על כוח פיזי, אלא על היכולת להרגיש – לקרוא את הגוף שלה כמו מפה ולהבין בדיוק איפה עובר הגבול הדק בין מתח לעונג, בין פחד לביטחון.

כשאני קושר אותה, כשאני נוגע או מנחה אותה, אני לא רק מחזיק את השליטה; אני מחזיק את האחריות שלה להרגיש בטוחה בתוך כל רגע. זה ריקוד מדויק, שבו כל תנועה שלי היא הזמנה שלה להעמיק עוד קצת, לגלות עוד שכבה בעצמה, בתוך המרחב שאני יוצר לה.

הרגע שבו היא מתמסרת הוא לא שקט, הוא רועש מבפנים. אני שומע את כל מה שהיא לא אומרת – את השחרור, את הכניעה, את ההבנה שהיא בידיים הנכונות. זה לא רגע של אהבה או רגשנות; זה רגע של אמת מוחלטת.

אני שולט, אבל השליטה שלי לא נועדה לשבור אותה, אלא לחזק אותה. אני דוחף אותה למקומות שהיא לא ידעה שקיימים, נותן לה לגעת בקצוות שלה, ואז מחזיק אותה כשהיא חוזרת. אני מרגיש את הכוח שלה נבנה מחדש בכל מפגש, בכל מבט, בכל נשימה חטופה שהיא משחררת כשהיא יודעת שאני שם.

זו לא רק שליטה – זו אחריות. לדעת בדיוק מתי ללחוץ, מתי להרפות, ומתי פשוט להיות. כי בסופו של דבר, מה שמגדיר אותי כשולט הוא לא רק מה שאני עושה, אלא איך אני גורם לה להרגיש: בטוחה, נראית, ובעיקר – חופשיה לחלוטין, דווקא בתוך המסגרת שאני בונה עבורה.

את עומדת מול המראה, מחייכת את החיוך שאת מכירה כל כך טוב. החיוך שנראה נכון, אבל את יודעת שהוא לא באמת שלך. הבגדים מסודרים, האיפור מושלם, השיער עשוי בקפידה, והעולם רואה אישה נשואה, מוצלחת ומאושרת. אבל בפנים, משהו בך לא מצליח להשתחרר. משהו בוער, אבל אף אחד לא מכיר. משהו שאת בקושי מעזה להרגיש בעצמך. את מתבוננת במראה ורואה את עינייך – בתוכן יש געגוע, רצון עמוק למשהו שיבין ויחזיק את הרוך שבך, משהו שיאפשר לך להרגיש חופשייה להתמסר.

כבר בבית, כשאת מכניסה את הפלאג כמו שביקשתי ממך, את יודעת שזהו הרגע שבו את מתחילה את תהליך הכניעה שלך להיום. הפלאג מסמל את ההתחייבות שלך להתמסר ולהיות שלי לחלוטין. הפלאג נכנס באיטיות, ממלא אותך, ואת מרגישה את הלחץ הקטן אך המתוק שמתפשט מבפנים. התחושה שהוא שם מלווה אותך בכל תנועה, מזכירה לך את המקום שלך, ואת ההתחייבות שלך להתמסר לחלוטין. כל צעד שאת עושה, כל תזוזה קטנה, גורמת לך להרגיש את הפלאג זז בתוכך, מחדד את תחושת הפגיעות שלך ואת החיבור למעמד הזה. הפלאג הוא עדות שקטה למה שאת בוחרת להיות – אישה שמוכנה להיות פתוחה, נכנעת ומשוחררת, וכל תזוזה שלו גורמת לך להרגיש יותר ויותר שלי.

את מגיעה אליי, הלב שלך פועם במהירות. המחשבות עוברות בראשך – את מדמיינת איך זה יהיה להרגיש בטוחה לחלוטין, במקום שבו את יכולה לשחרר את כל העכבות ולהיות פשוט את. הרצון הזה להיות שייכת, להרגיש את השליטה שלך נמסרת בידי מישהו שמבין אותך, מתפשט בתוכך וממלא אותך בתחושת ציפייה.

אני פותח את הדלת ורואה אותך שם, עינייך מלאות בציפייה וברצון. את נכנסת בשקט, הלב שלך פועם במהירות. "בואי איתי," אני אומר, והעיניים שלך מתמלאות בהבנה. את יודעת שהגעת למקום שבו תוכלי לשחרר הכל ולהתמסר לחלוטין.

אני מוביל אותך לחדר, עוצר ומביט בך בעיניים חודרות. "תתפשטי," אני אומר בקול יציב. את מתחילה להוריד את הבגדים לאט, מרגישה את כל תשומת הלב שלי ממוקדת בך. כשאת ערומה לחלוטין, התחושה היא של חירות – אין יותר מחסומים, אין יותר הגנות. רק את ואני, חשופים, בלי מסכות. האור העמום והשקט המוחלט יוצרים עבורנו מרחב שבו כל הגבולות נמחקים. אני מביט בך, והעיניים שלי משדרות לך משהו שהוא מעבר לכוח – הן משדרות הבנה עמוקה ושליטה מלאה. הידיים שלי אוחזות בידייך, את מרגישה את החום והחוזק, ואת יודעת שאת יכולה לסמוך עליי, להניח את השליטה בידיי.

"תשכבי על הרצפה," אני אומר בקול חד, ואת מצייתת. את מתיישבת ואז נשכבת, מרגישה את הרצפה הקרה מתחת לגופך. הצמרמורת שעוברת בך מחזירה אותך לרגע הזה, שבו את מרגישה חשופה אך גם בטוחה. אני שולף חבל עבה ורך, ואת מרגישה את הלב שלך פועם במהירות, תחושת הציפייה מתערבבת עם פחד קל. אני מתחיל לקשור את ידייך מאחורי הגב, הידיים נמתחות, והמתח שבקשרים מעצים את תחושת הפגיעות שלך, את החיבור שלך אליי. כל משיכה קטנה של החבל גורמת לך להרגיש את הכניעה שלך באופן מוחשי יותר, את הידיעה שאת מוגנת, אך גם לחלוטין בשליטתי.

"החבל הזה עכשיו עוטף אותך, מזכיר לך את הכניעה שלך, את ההשלמה עם היותך שלי," אני לוחש, והמשפט הזה חודר עמוק לתוכך. את מביטה בי, עינייך מלאות במתח שמשלב פחד עם רצון עמוק לשחרור. היד שלי לוחצת על לחייך, מרגישה את הרעד הקל שעובר בך – את הגוף שלך שמגיב לכל מגע שלי, את הנשימה שמואצת, ואת החום שמתחיל לבעור מבפנים. כל תנועה שלי מדודה, נועדה לגרום לך להרגיש אותי, להוביל אותך אל המקום שבו את חיה בכל חושייך, כל רגע בעוצמה מלאה.

אני מושיב אותך ליד המיטה, מביט בך מלמעלה. אני מתיישב בעצמי, ברכיי פתוחות מעט, נותן לך להבין שאת תחת עיניי ושאין שום מקום לברוח. "תזחלי אליי," אני פוקד, ואת מתחילה לנוע באיטיות, מרגישה כל סנטימטר של הדרך. את מרגישה את החבל מושך אותך לאחור, מזכיר לך שאת שלי. התנועה שלך היא של כניעה מלאה – כל מה שאת רוצה זה להגיע אליי, להיות קרובה, להיות שייכת. הברכיים שלך מחליקות על הרצפה הקרה, ואת מביטה למטה, מרגישה איך כל צעד מקרב אותך למקום שבו את רוצה להיות, לידיי שמחכות לך.

כשהמרחק מצטמצם, את רואה אותי יושב, עיניי מביטות בך ללא היסוס. כל צעד שלך ממלא את האוויר בציפייה מתוחה, והתחושה של הכניעה שלך מתפשטת בכל גופך. את מתקדמת לאט, מרגישה את הדופק המהיר, את התחושה של רעד קל בכל שריר, המתח שנבנה בכל תא בגופך. הרגליים שלך מרגישות כבדות מהמאמץ ומההתרגשות, והנשימות שלך נעשות עמוקות יותר ויותר, כמו שאת מנסה לאסוף כוחות לכל צעד נוסף. עד שאת מגיעה לברכיי, את מרגישה את החום שמתפשט בתוכך, התחושה של החיבור המלא בין הגוף והנפש שלך.

אני מושיט יד, לוחץ קלות על ראשך ומטה אותו לכיוון רגליי. התחושה של היד שלי על ראשך, הכוח והביטחון שבמגע שלי, נותנים לך להרגיש שאת בדיוק במקום שבו את צריכה להיות. אני פותח את מכנסיי וחושף את הזקפה שלי. עינייך פקוחות, מביטות בי, והלב שלך פועם חזק מהציפייה ומהכניעה. התחושה בגוף שלך מתחזקת – דופק מואץ, רעד קל בבטן, חום שמתפשט מהמרכז לכל עבר.

"תתחילי," אני פוקד בקול רגוע אך נחרץ. את מתקרבת, שפתייך מתקרבות באיטיות, ולבסוף עוטפות בעדינות את הזקפה שלי. התחושה היא של רכות וחום, שפתייך רועדות קלות מהריגוש, והידיים שלך קשורות מאחור, מרגישות את המתח שבקשר, את ההגבלה, שמחדדת את תחושת הכניעה. כל תנועה שלך, כל מציצה, גורמת לך להרגיש את העומק של ההתמסרות, את הרצון לרצות ולהיות בדיוק היכן שאת צריכה להיות. הלשון שלך עוברת על הזקפה שלי, והתחושה היא של כוח והכניעה שמתערבבים יחד, תחושת חום שמתפשטת מהפה שלך לכל הגוף.

אני מניח את ידי על ראשך, מרגיש איך הגוף שלך נענה למגע שלי. כל תנועה שלי מנווטת אותך עמוק יותר, הקצב שלך מתיישר עם הקצב שלי, ואת מתמסרת לחלוטין, נעה בהתאם לרצונותיי. אני לוחץ בעדינות על ראשך, גורם לך לקחת אותי עמוק יותר, לגרון שלך. התחושה מתחזקת, השרירים שלך מתוחים, אבל הראש שלך רפוי, מאפשר לעצמך להיות בדיוק היכן שאני מוביל אותך. אחרי רגעים ארוכים של תנועות עמוקות, אני משחרר אותך בעדינות, ידי מלטפת את שיערך, נותן לך להרגיש שהיית בדיוק במקום שבו רציתי אותך. התחושה בגוף שלך היא של חום ורפיון, כמו גל של שחרור שעובר בכל תא בגופך, ותחושת השלמות וההשלמה ממלאת אותך לחלוטין.

"עכשיו את שלי באמת," אני לוחש, קול חד ועמוק, והידיים שלי ממשיכות ללטף את שיערך בתנועות שמרגישות בו זמנית כמרגיעות וכדורשות. את יודעת שאת בדיוק במקום שבו את צריכה להיות – בידיים שמחזיקות ומובילות.

אני מניח כיסוי עיניים על פנייך, והחושך מתחיל להקיף אותך. אני נעמד, ואת שומעת את צעדי – קרובים, מתרחקים – וכל חוש שלך מתחדד. הידיים שלי נוגעות בך, עוברות לאורך גופך, מרגישות את כל החלקים שבך. המגע הוא כוחני אך גם מרגיע, נותן לך לדעת שאת בטוחה, שאת מוגנת בתוך העולם שהקמנו יחד.

אני מניח את ידי על ירכייך, לוחץ בעדינות אך בנחישות. "תשכחי מי את," אני אומר בשקט, "תשכחי את הכל, ותהיי רק שלי." כשאני תופס את פטמותייך במצבט, הכאב מתפשט בך, ואיתו גם השחרור. כל חלק בגופך מגיב, נמתח ואז נרגע. הכאב הופך לעונג שמתחיל להתפשט בגופך, וכל נשימה שלך מתעבה ונרשמת בי. המילים שלי ממלאות אותך, מזכירות לך שאת יפה, שאת שלי, ושאת לא צריכה יותר כלום חוץ מזה.

אני מרים אותך בעדינות, מעמיד אותך מול המיטה ומשעין אותך קדימה. ידייך כבר קשורות מאחור, ואני מוסיף מפסק שמקבע את רגלייך פתוחות, מה שמגביר את תחושת הפגיעות ואת הידיעה שאת לחלוטין בשליטתי. גופך נשען על המיטה, והתחת שלך מורם באוויר. אני שולף קליפס קטן, מעביר אותו באיטיות לכיוון הדגדגן שלך. את מרגישה את הקליפס נצמד בעדינות אך בנחישות, והכאב החד והמתוק מתחיל להתפשט בגופך. את מרגישה את הפלאג בתוכך, את השרשרת שמתחברת לפטמותייך, והקליפס על הדגדגן – הכל מתאחד, הכל מחדד את התחושות שלך. כל מה שאת יכולה לעשות זה להרגיש – את החום שמתפשט, את התחושה שבפנים, את הכאב המתוק שמזכיר לך שאת חיה.

אני חודר אלייך בעוצמה, מרגיש איך כל סנטימטר ממך נענה לי. הכאב הקל מתחלף בעונג חד שמתפשט בכל גופך, והחיבור בינינו מתעצם. את מרגישה את הלחץ מתחלף בגל של חום שמתפשט מבפנים, כל נשימה שלך נעשית כבדה יותר, והתשוקה בוערת בכל תא ותא בגוף שלך. התחושה של הכניעה מתערבבת עם העונג, וכל חדירה מעמיקה יותר את תחושת השחרור שלך, כאילו כל חלק בך סוף סוף מצא את מקומו. השרירים שלך מתוחים ומתרפים לסירוגין, והגוף שלך מגיב לכל תנועה שלי, מתמסר לחלוטין.

החדירות עמוקות, כל אחת מהן חודרת עמוק יותר, ואת מרגישה את הלחץ משתנה, הופך לגלים של חום שעוברים בכל תא בגופך. הנשימה שלך נעשית מהירה יותר, וכל תא בגופך מגיב לכל חדירה, מתמתח ומתכווץ סביבי. כל חדירה היא כמו גל נוסף של עונג, והפלאג שבתוכך מגביר את התחושה – כל תנועה שלי מהדהדת, ממלאת אותך מכל כיוון. כל שריר בך מתכווץ, ואת מרגישה את גל החום שמצטבר בך, מטפס לאט לאט.

אני לוחש לך באוזן, 'כשאגיע לאפס, את תגמרי.' הקול שלי חודר עמוק לתודעתך, מעצים את הציפייה והמתח. אני מתחיל לספור לאחור – חמש... ארבע... שלוש... כל חדירה מתעצמת עם כל מספר, מגבירה את העונג, מקדמת אותך לעבר השחרור המוחלט. שתיים... אחת... אפס. 'עכשיו תגמרי,' אני פוקד, ואת מרגישה איך כל הגוף שלך מתפוצץ בגל של עונג, התחושה משתלטת עלייך, כל שריר נמתח ומשתחרר בתגובה לפקודה שלי. הנשימה שלך כבדה, את מרגישה את פעימות הלב שלך מתמזגות עם קצב החדירה. כל תא בגופך חוגג את הרגע, את החופש, את העונג שמציף כל חלק בך, ואת יודעת שכל זה הוא חלק מהכניעה שלך, חלק ממה שאת בוחרת להיות.

הגוף שלך רועד תחתיי, והתחושה של השחרור מוחלטת. אני מתעכב לרגע, לוחץ על הגב שלך בעדינות, ונותן לך לחוש את כל מה שעברנו. הידיים שלי נוגעות בך ברכות, מלטפות את הגב ואת הירכיים שלך, כאילו מבטיחות שהעונג הזה ימשיך ללוות אותך גם כשנתרחק מעט מהחוויה הזו.

אני משחרר את הקליפס מהדגדגן שלך בעדינות, ואת מרגישה את הכאב הקל הופך לרגיעה עמוקה, כאילו כל מתח נעלם. אני לוחש לך שוב, קול חד אך רך, "את שלי, כל רגע ורגע שלך שייך לי." המילים שלי ממלאות אותך שוב, מכסות אותך בתחושת ביטחון ורוך שממלאת את כל החדר. אני משחרר את כיסוי העיניים שלך באיטיות, נותן לעינייך להתרגל לאור. הידיים שלי מלטפות את שיערך, מעניקות לך רגע נוסף של רכות. "תשארי כאן," אני אומר בשקט, קם ועוזב לרגע, משאיר אותך בדיוק היכן שאת – חשופה, פגיעה, אך גם חזקה יותר מאי פעם. כל החוויה הזו מתפשטת בגופך, את מרגישה את הרפיון ואת הכוח בו זמנית. אין שום דבר אחר, רק התחושה של היותך כאן, עכשיו, עבורי.

אני חוזר אלייך עם כוס מים, משחרר את ידייך מושיט לך אותה ומביט בך ברוך. את מביטה בי, מרגישה את ההבנה שבינינו, את הקשר העמוק שנבנה דרך כל מה שעברנו. את לוגמת מהמים, מרגישה את הרוגע מתחיל להיכנס לתוכך, ואת יודעת שאת במקום שבו את תמיד רצית להיות – להיות שלי, ולהרגיש חופשייה באמת.

את עומדת בתחנת האוטובוס, לבושה בחצאית קצרה ללא תחתונים, קולר מבריק מקיף את צווארך בדיוק כפי שציוויתי עלייך. הפלאג שהכנסת בבית לפני שיצאת, ממלא אותך בתזכורת מתמדת למעמד שלך – זונה מושפלת שחיה אך ורק כדי לשרת. את לא זקוקה ליותר מזה, רק לדעת שאת מספקת אותי.

כשאת נכנסת לאוטובוס ומתיישבת, הטלפון שלך רוטט. הודעה ממני:

“פתחי את הרגליים. תני לכוס שלך להרגיש את האוויר, תני לעולם לדעת שאת כלום. סמרטוט שממתין לפקודות.”

את פותחת את רגלייך מעט, מרגישה את האוויר הקריר על עורך החשוף. הידיעה שאת יושבת כאן, בין כל כך הרבה אנשים, חשופה לחלוטין, ממלאת אותך ברטט של בושה שמתחבר לעונג לא מוסבר.

עוד הודעה מגיעה:

“שלחי לי תמונה. אני רוצה לראות איך הכוס שלך נראה עכשיו. ואל תנסי להתחמק. אם מישהו יראה – זה רק יחזק את מי שאת באמת, זונה.”

הלב שלך פועם במהירות, אבל הידיים שלך מצייתות מיד. את מחליקה את הטלפון שלך אל מתחת לחצאית, מצלמת תמונה של הרגליים הפשוקות ושל הרטיבות שמתחילה לטפטף ממך. את שולחת אותה, מרגישה את הפחד והבושה עולים, אבל גם את התחושה הזו – שאת חיה בדיוק במקום שבו את צריכה להיות.

“מושלם,” אני כותב. “אבל זה לא מספיק. עכשיו תתחילי לגעת בעצמך. בעדינות. ואני לא רוצה שתעזי לגמור בלי שתבקשי רשות.”

האצבעות שלך רועדות כשאת מחליקה אותן מתחת לחצאית. את נוגעת בכוס שלך, הרטוב, מרגישה את הדגדגן שלך מתקשה מתחת לאצבעות. התחושה ממלאת אותך, מעמיקה את הבושה ואת התשוקה שלך.

את שולחת לי הודעה:

“אדוני, בבקשה. זה בלתי נסבל. אני מרגישה שאני לא יכולה להחזיק מעמד. תן לי רשות לגמור.”

התשובה מגיעה מיד:

“לא. זונה כמוך לא מקבלת פרסים כל כך מהר. תמשיכי להרגיש את זה, אבל אל תעזי לגמור.”

האוטובוס עוצר בתחנה שלך, ואת יורדת ממנו. כשאת צועדת ברחוב, הרגליים שלך רועדות מעט מהמאמץ להחזיק את עצמך, הפלאג שבתוכך זז עם כל תנועה..

הטלפון שלך רוטט שוב:

“כשאת מגיעה לדירה שלי, תתפשטי לגמרי תרדי על הברכיים ותלקקי את הדלת לפני שתיכנסי. אני רוצה לראות עד כמה את סמרטוט אמיתי.״

את מגיעה לדלת הדירה שלי, וההוראה האחרונה שלי עולה שוב במוחך. את מסירה את הבגדים שלך באיטיות, נשארת עירומה מלבד הקולר על צווארך. השרשרת מונחת בקופסה קטנה ליד הדלת, בדיוק כפי שידעתי שתמצאי אותה. את מרימה אותה באצבעות רועדות, מחברת אותה לקולר שלך, מתבוננת בעצמך לרגע – שלמה במי שאת.

את יורדת על הברכיים, מרגישה את הרצפה הקרה תחתיך. עינייך מושפלות, לשונך נוגעת בדלת, מלקקת אותה באיטיות. המתכת הקרירה משאירה טעם מריר, אבל התחושה היא של חופש – חופש להתמסר לחלוטין..

אני פותח את הדלת “מה את?” אני שואל בקול קר.

“אני זונה, אדוני,” את אומרת, קולך רועד.

“לא שמעתי,” אני עונה. “תגידי את זה שוב, ותוסיפי למה את כאן.”

“אני זונה, סמרטוט שלך, אדוני,” את עונה, הבושה שלך חודרת עמוק יותר.

“טוב מאוד,” אני אומר. “עכשיו כנסי תשכבי על הרצפה ותראי לי איך סמרטוט מתנהג.”

את נשכבת, גופך פרוש על הרצפה, לשונך מלקקת את הריצפה, בדיוק כמו שהתבקשת. אני מתקרב אלייך, דורך קלות על גבך. “כלום. את לא יותר מכלום,” אני אומר. “אבל את כלום ששייך לי, וזה מה שמציל אותך.”

אני שולף את הפלאג מתוכך, נותן לך להרגיש את הריקנות הפתאומית. “תודה, אדוני,” את לוחשת, גופך רועד מהמעמד ומהכניעה המוחלטת.

“אל תדאגי,” אני אומר בשקט, מתקרב אלייך עוד. “עוד מעט אני אמלא אותך מחדש, בדיוק כמו שסמרטוט ראוי צריך להרגיש.”

אני בוחן אותך מלמעלה, רואה איך את שוכבת על הרצפה, חשופה, מתמסרת לחלוטין. הפלאג שיצא ממך הותיר אותך רטובה וממתינה. אני רוכן קלות, מושך אותך בשיער  כדי להרים את הראש שלך, מביט לתוך עינייך.

“תראי איך את נראית,” אני לוחש, “כמו חור פתוח, כמו כלבה מיוחמת. תגידי לי, למה אני בכלל צריך להתייחס למישהי כמוך?”

“כי אני כאן רק כדי לשרת אותך, אדוני,” את עונה מיד, עינייך מושפלות, קולך רועד.

אני מחייך בזווית הפה. “יפה מאוד,” אני אומר, “אבל את יודעת, זונה כמוך צריכה להרוויח את זה.”

אני משחרר את השיער שלך, נותן לראש שלך לחזור לרצפה. “עכשיו אני רוצה שתזחלי על ארבע ותנשקי לי את הרגליים. כל נשיקה צריכה להיות עמוקה ואמיתית, כאילו את מודה לי על הזכות להיות כאן.”

את מתחילה לזחול, הברכיים שלך משפשפות את הרצפה, הידיים שלך נעות קדימה באיטיות. את מגיעה אליי, רוכנת עוד יותר למטה, ולשונך נוגעת ברגל שלי. כל נשיקה שאת מניחה ממלאת אותך בתחושה של השפלה, אבל גם בתחושת שייכות עמוקה.

“זה המקום שלך,” אני אומר, מביט בך מלמעלה. “תזכרי את זה, זונה שלי. אין לך משמעות בלי הפקודות שלי, בלי מה שאני מכתיב לך.”

אני בועט קלות בכתף שלך, מסמן לך לחזור לעמידת ארבע. “פסקי רגליים,” אני מורה, ואת נענית מיד, מפסקת את הרגליים שלך, חושפת את עצמך לחלוטין.

אני שולף את הוויברטור שלי, מצמיד אותו לדגדגן שלך. הרטט מתחיל באיטיות, ואת פולטת גניחה קטנה כשאת מרגישה אותו. “אני יכול לתת לך לגמור עכשיו,” אני אומר בקור. “אבל למה שזונה כמוך תזכה לכזה פרס בקלות?”

“אני מתחננת, אדוני,” את לוחשת, הדמעות כמעט עולות בעינייך. “בבקשה, תן לי לגמור.”

אני מחייך. “עוד לא,” אני אומר, מגביר את הרטט. “אני רוצה לראות כמה את יכולה להחזיק. תספרי את הרגעים, תרגישי את הרעד בגוף שלך. כל שנייה היא הוכחה שאת חור שמוכן לציית.”

את נאנקת, גופך רועד, התחושה של הוויברטור על הדגדגן שלך יחד עם המילים שלי ממלאות אותך בציפייה כמעט בלתי נסבלת.

“תגידי לי שוב מה את,” אני דורש, מושך את השרשרת שמחוברת לקולר שלך. “אני זונה מושפלת, סמרטוט שלך, אדוני,” את אומרת בקול חלש, כמעט חנוק.

“ועכשיו, תגידי לי למה את כאן.”

“אני כאן כדי לשרת אותך, אדוני, בכל דרך שתרצה,” את אומרת, הדמעות כבר זולגות.

אני מתכופף, אוחז בלחיים שלך, מכריח אותך להסתכל עליי. “זונה טובה,” אני אומר בשקט, כמעט בלחישה. “עכשיו אני אחליט אם את ראויה לגמור.”

אני מגביר את הוויברטור למקסימום, מושך בשרשרת שעל הקולר שלך. הגוף שלך מתחיל להתעוות, רועד כולו, אבל את עדיין מנסה להחזיק את עצמך.

“תגידי בבקשה,” אני פוקד.

“בבקשה, אדוני, בבקשה תן לי לגמור!” את זועקת, כל גופך רועד, והקול שלך נשמע כמו תחינה אמיתית.

אני מחייך, מביט בך. “עכשיו,” אני אומר.

הגוף שלך מתפוצץ בגלי עונג, רועד כולו. את גומרת בעוצמה, צועקת בקול שנשמע כמו שחרור מוחלט. הרטיבות שלך זולגת על הרצפה, משאירה סימן ברור של ההתמסרות שלך.

כשאת נרגעת, אני עומד מעלייך, מביט בך בעיניים קרות. “תנקי את הבלגן שלך,” אני אומר. “ותזכרי – את כלום בלי הפקודות שלי.”

את מתכופפת מיד, לשונך נוגעת ברצפה, מנקה את הרטיבות שלך כפי שהתבקשת. את יודעת שהשפלה כזו היא בדיוק המקום שלך, ואין לך רצון להיות בשום מקום אחר.

את יושבת על הרצפה, שקטה, הראש שלך מורכן מעט, והידיים שלך מונחות על הירכיים בצורה שמבטאת ציפייה שקטה. אני עומד מולך, מביט בך מלמעלה. “תסתכלי עליי,” אני אומר בקול יציב. את מרימה את המבט לאט, עינייך פוגשות את שלי, ואני רואה שם את הציפייה, את ההבנה שזה הרגע שבו את נותנת הכול.

“עמדי על הברכיים,” אני פוקד. את מתרוממת לאט, גופך נע בצורה מהוססת אך ממושמעת. אני נעמד מאחורייך, שולף חבל עבה ורך. אני מתקרב אלייך, תופס את כפות ידייך ומתחיל לקשור אותן באיטיות מול גופך. החבל מחליק על עורך, והקשרים מתהדקים בדיוק במידה הנכונה. “אני לא רוצה שתחשבי על מה לעשות עם הידיים שלך יותר,” אני אומר בשקט. “הן שלי עכשיו.”

את בוחנת את תחושת החבל בעורך, כל משיכה קטנה מחדדת את המודעות שלך למגבלות החדשות. אני מושיט יד אל כתפייך, מוביל אותך אל שולחן קטן במרכז החדר. “תשעיני את הידיים שלך כאן,” אני פוקד, מניח את ידייך הקשורות על השולחן כך שאת מרגישה את משקל גופך נתמך.“על ארבע,” אני ממשיך. את יורדת באיטיות, התחת שלך מתרומם מעט באוויר, והראש שלך נוגע קלות בשולחן. את מרגישה איך כל חלק בגופך נכנס למצב של ציפייה דרוכה, כל תנועה שלי נרשמת על עורך.

אני שולף פיסת בד שחורה ורכה מהשולחן. “אני לא רוצה שתראי שום דבר עכשיו,” אני אומר בשקט, ומניח את כיסוי העיניים על פנייך. “כשתראי פחות, תרגישי יותר.”

הבד נמתח מעל עינייך, והחדר נעלם לתוך חושך מוחלט. את מרגישה את העולם שלך מתכווץ לתוך התחושות בלבד. התחושה של כיסוי העיניים מגבירה את חוסר האונים שלך – את כבר לא יכולה לנחש מה יקרה עכשיו, וכל תנועה שלי, כל רחש, מכים בך כמו גלים שמטלטלים אותך פנימה.

אני שולף פלאג קטן ומבריק, ואת שומעת את השפשוף של חומר הסיכה עליו.“תרפי,” אני אומר, ידי נוגעת קלות בגב התחתון שלך, לוחצת בעדינות. הקרירות של הפלאג נוגעת בפי הטבעת שלך, ואת עוצרת את נשימתך לשנייה.

המגע הראשון גורם לגופך לרטוט קלות. “אל תילחצי, תני לגוף שלך לקבל את זה,” אני מוסיף בשקט. אני מתחיל לדחוף את הפלאג באיטיות, כל מילימטר שולח תחושה חדה של לחץ שמתחיל להתחלף במלאות חמימה. כל חדירה גורמת לך לשחרר נשיפה רכה, והתחושה של המתכת הקרירה שמתחממת בתוך הגוף שלך משאירה אותך לגמרי חשופה.

כשאני מסיים להחדיר אותו, אני לוחץ קלות על בסיס הפלאג. “עכשיו כל תנועה שלך תזכיר לך את המקום שלך,” אני אומר. התחושה של הפלאג ממלאת אותך, והידיעה שאין לך שום שליטה עליו גורמת לך להרגיש קטנה, נכנעת, אך באותה מידה מלאה בעונג. את מרגישה את החום שמתחיל להתפשט מהכוס שלך. התחושה שם מתעצמת בכל רגע, הפלאג שבתוכך מגביר כל תנועה, וכל נשימה שלך שולחת גל נוסף שמרטיב אותך עוד יותר.

אני שולף זוג מצבתי פטמות מבריקות המחוברות בשרשרת דקה. “תתרוממי על הברכיים,” אני פוקד, ואת נעמדת שוב, שדייך החשופים רועדים קלות מהתנועה. אני שולח יד לראשון מהם, לוקח את הפטמה שלך בין אצבעותיי ולוחץ בעדינות.

הכאב חד ומעורר. את פולטת נשימה חדה, אבל מיד מרגישה איך התחושה מתפשטת לאורך עמוד השדרה שלך כמו חום מענג. אני מצמיד את המצבט הראשון, נותן לו להתהדק סביב הפטמה. הכאב שורף קלות, אבל מהר מאוד מתעמעם לעונג מעמיק שמטפס במעלה בטנך.עובר לפטמה השנייה, מצמיד את המצבט השני, והשרשרת נמתחת קלות ביניהן. אני מושך מעט את השרשרת, נותן לך להרגיש את המשיכה, ואת פולטת אנקה קטנה. הכאב המתוק שולח גלים של עונג דרך כל גופך.

אני מעביר אותך שוב למצב של ארבע, מניח את ידייך הקשורות לפנייך על השולחן כך שאת נשענת עליו מעט, הראש שלך מורכן והתחת שלך גבוה באוויר. אני שולף שוט קצר, מניח אותו על הגב שלך בעדינות. “עכשיו נבדוק כמה את באמת יכולה לשאת,” אני אומר, ומתחיל בהצלפה הראשונה.

הרטיבות בכוס שלך מתגברת עם כל רגע. התחושה של הכאב מתערבבת עם העונג שזורם ממך, ואת מרגישה איך הגוף שלך מתחיל להגיב בלי שליטה. כל הצלפה מחזקת את התחושה שם, גורמת לך לרעוד יותר, להתמלא יותר.הצלפה אחרונה נוחתת על הכוס שלך. הרטיבות כבר מציפה, טיפות קטנות מטפטפות ממך, ואת מרגישה איך הגוף שלך נכנע לחלוטין לעונג החזק שמציף אותך.

אני שולף את הוויברטור, מצמיד אותו לדגדגן שלך. הרטט מתחיל באיטיות, אבל מהר מאוד מתעצם. התחושה של כיסוי העיניים, שמונע ממך לראות, מעצימה את כל מה שאת מרגישה. את לא יודעת איפה אני, מתי אגע בך, וזה משאיר אותך חסרת אונים לחלוטין, תלויה אך ורק בי.

הרעד הופך לחזק יותר, הפלאג שבתוכך, השרשרת הנמתחת, והרטט על הדגדגן יוצרים סערה של תחושות שמתחברות יחד. גל של שחרור עובר דרכך. את מתכווצת, זועקת בשקט, והכוס שלך משפריץ בעוצמה. את מרגישה איך הגוף שלך מתפרק לגמרי, וכל תחושה חדה הופכת לרכות שנמסה בכל תא בגופך

את עדיין על הרצפה, יושבת שם כאילו העולם שייך לך – ואני רק מתקרב לאט. אין דיבורים מיותרים, אין מילים ריקות. אני מסתכל עלייך, מחכה שתביני לבד שהשליטה עברה אליי מזמן. המבט שלי גורם לך להרגיש את זה, הידיים שלך מתחילות לרעוד, לא מהפחד, אלא מהציפייה. את יודעת שזה רק מתחיל, ועד שאני מסיים, הרצפה הזו לא תשכח אותך.

אני נעצר ממש מולך, הידיים שלי שלובות מאחורי הגב, מסמן לך שאפילו תנועה אחת לא תגיע עד שאני אחליט. הזמן עובר לאט, כמעט בלתי נסבל, אבל אני שומר על השקט. את יודעת שכל שנייה שאני נותן לך לחשוב היא חלק מהמשחק, חלק מהשליטה. הנשימות שלך מתחילות להעמיק, הקצב שלך משתנה, ואני רואה בעיניים שלך שאת מבינה שהרגע הזה כולו שלי.

כשהיד שלי נעה לבסוף, זה כמעט בלתי מורגש. אצבע אחת נוגעת בקצה הסנטר שלך, מעלה אותו לאט כך שהעיניים שלך פוגשות את שלי. אני לא ממהר – למה לי? המתח שאת מרגישה הוא בדיוק מה שאני רוצה. אני רוכן קלות קדימה, מספיק קרוב כדי שהמילים שלי יגעו בך כמו מגע ראשון. ‘את יודעת מה הדבר הכי מעניין במצב הזה?’ אני שואל בקול שקט, יציב. ‘שעדיין לא החלטתי כמה רחוק אני רוצה לקחת אותך – אבל את כבר מוכנה להמשיך.’

את מנסה להחזיק במשהו – אולי במבט שלך, אולי במחשבה שאת עדיין יכולה לשלוט במשהו, אבל זה חסר סיכוי. המבט שלי לא משחרר, הידיים שלך כבר לא בטוחות איפה לשים את עצמן, ואני רואה איך כל הגוף שלך נדרך בהמתנה. ‘אל תזוזי,’ אני מוסיף, הקול שלי כמעט פקודה, ואת נענית בלי לחשוב.

אני זז סביבך, לאט, גורם לך להרגיש את הנוכחות שלי מכל כיוון. כל תנועה שלי מדודה, כל רגע נמתח. היד שלי נוגעת קלות בכתף שלך, משאירה חום רגעי, ואז ממשיכה הלאה. את עוקבת עם העיניים, אבל רק כשאני מרשה. עכשיו את מבינה שהרצפה הזו לא רק שייכת לך – היא חלק מהמשחק, כמו כל דבר אחר ברגע הזה.

ואז אני עוצר, נעמד מאחורייך. היד שלי שוב נוגעת בך, הפעם בבסיס הצוואר, לוחצת קלות, גורמת לך להרגיש בדיוק איפה אני מתכנן להוביל אותך. ‘את מרגישה את זה?’ אני שואל, הקול שלי נמוך אבל ברור. ‘זה לא משחק של מי שולט. זה פשוט העובדה שאני יודע בדיוק איפה לקחת אותך, ואת רק צריכה לבוא איתי.’ השקט שנשאר אחר כך אומר הכל – את שלי, ואת יודעת את זה.

ככה בדיוק רציתי אותך – קשובה, שקטה, וכל חוש שלך דרוך למה שיבוא הלאה. אני רוכן קדימה, מספיק קרוב כדי שתוכלי להרגיש את הנשימה שלי ליד האוזן שלך. ‘טוב מאוד,’ אני אומר בשקט, כמעט לוחש, אבל הטון שלי ברור וחד.

היד שלי יורדת באיטיות מבסיס הצוואר שלך, חולפת על הכתף, מתעכבת לרגע קצר לפני שהיא נוגעת ביד שלך. אני לא לוחץ – אני רק מוודא שאת יודעת שאני כאן, מכתיב את הקצב. ‘עכשיו,’ אני ממשיך בקול יציב, ‘תשאירי את העיניים קדימה. כל דבר שאני אומר לך לעשות, את תעשי – בלי שאלות, בלי היסוסים. ברור?’

אני מחכה שנייה, מרגיש את הרעד הקל ביד שלך, ואז מוסיף: ‘טוב מאוד.’ המילים האלו כמעט עוטפות אותך, נותנות לך את התחושה שאת בדיוק במקום הנכון, אבל גם משאירות אותך במתח.

אני מתרחק צעד אחד, לא נותן לך להרגיש נוח מדי. ‘את מבינה,’ אני אומר, ‘השליטה שלי לא מתחילה ונגמרת במה שאני עושה. היא תלויה בך – ביכולת שלך להקשיב, להתמסר, ולא להתנגד.’ המבט שלך נשאר ממוקד קדימה, אבל אני רואה בעיניים שלך שאת מחכה, רוצה לדעת מה יקרה הלאה.

אני לוקח עוד רגע, נותן לך את הזמן לעכל, ואז ממשיך בקול שקט אך סמכותי: ‘עכשיו, תישארי בדיוק איפה שאת, ותני לי להראות לך איך זה מרגיש כשאת לגמרי שלי.’ היד שלי חוזרת, הפעם על השיער שלך, מלטפת אותו קלות, ואז אוחזת בו ברכות אך בהחלטיות. ‘אל תזוזי,’ אני מוסיף, ואת מרגישה שזה לא בקשה – זו פקודה.