את עומדת בתחנת האוטובוס, לבושה בחצאית קצרה ללא תחתונים, קולר מבריק מקיף את צווארך בדיוק כפי שציוויתי עלייך. הפלאג שהכנסת בבית לפני שיצאת, ממלא אותך בתזכורת מתמדת למעמד שלך – זונה מושפלת שחיה אך ורק כדי לשרת. את לא זקוקה ליותר מזה, רק לדעת שאת מספקת אותי.
כשאת נכנסת לאוטובוס ומתיישבת, הטלפון שלך רוטט. הודעה ממני:
“פתחי את הרגליים. תני לכוס שלך להרגיש את האוויר, תני לעולם לדעת שאת כלום. סמרטוט שממתין לפקודות.”
את פותחת את רגלייך מעט, מרגישה את האוויר הקריר על עורך החשוף. הידיעה שאת יושבת כאן, בין כל כך הרבה אנשים, חשופה לחלוטין, ממלאת אותך ברטט של בושה שמתחבר לעונג לא מוסבר.
עוד הודעה מגיעה:
“שלחי לי תמונה. אני רוצה לראות איך הכוס שלך נראה עכשיו. ואל תנסי להתחמק. אם מישהו יראה – זה רק יחזק את מי שאת באמת, זונה.”
הלב שלך פועם במהירות, אבל הידיים שלך מצייתות מיד. את מחליקה את הטלפון שלך אל מתחת לחצאית, מצלמת תמונה של הרגליים הפשוקות ושל הרטיבות שמתחילה לטפטף ממך. את שולחת אותה, מרגישה את הפחד והבושה עולים, אבל גם את התחושה הזו – שאת חיה בדיוק במקום שבו את צריכה להיות.
“מושלם,” אני כותב. “אבל זה לא מספיק. עכשיו תתחילי לגעת בעצמך. בעדינות. ואני לא רוצה שתעזי לגמור בלי שתבקשי רשות.”
האצבעות שלך רועדות כשאת מחליקה אותן מתחת לחצאית. את נוגעת בכוס שלך, הרטוב, מרגישה את הדגדגן שלך מתקשה מתחת לאצבעות. התחושה ממלאת אותך, מעמיקה את הבושה ואת התשוקה שלך.
את שולחת לי הודעה:
“אדוני, בבקשה. זה בלתי נסבל. אני מרגישה שאני לא יכולה להחזיק מעמד. תן לי רשות לגמור.”
התשובה מגיעה מיד:
“לא. זונה כמוך לא מקבלת פרסים כל כך מהר. תמשיכי להרגיש את זה, אבל אל תעזי לגמור.”
האוטובוס עוצר בתחנה שלך, ואת יורדת ממנו. כשאת צועדת ברחוב, הרגליים שלך רועדות מעט מהמאמץ להחזיק את עצמך, הפלאג שבתוכך זז עם כל תנועה..
הטלפון שלך רוטט שוב:
“כשאת מגיעה לדירה שלי, תתפשטי לגמרי תרדי על הברכיים ותלקקי את הדלת לפני שתיכנסי. אני רוצה לראות עד כמה את סמרטוט אמיתי.״
את מגיעה לדלת הדירה שלי, וההוראה האחרונה שלי עולה שוב במוחך. את מסירה את הבגדים שלך באיטיות, נשארת עירומה מלבד הקולר על צווארך. השרשרת מונחת בקופסה קטנה ליד הדלת, בדיוק כפי שידעתי שתמצאי אותה. את מרימה אותה באצבעות רועדות, מחברת אותה לקולר שלך, מתבוננת בעצמך לרגע – שלמה במי שאת.
את יורדת על הברכיים, מרגישה את הרצפה הקרה תחתיך. עינייך מושפלות, לשונך נוגעת בדלת, מלקקת אותה באיטיות. המתכת הקרירה משאירה טעם מריר, אבל התחושה היא של חופש – חופש להתמסר לחלוטין..
אני פותח את הדלת “מה את?” אני שואל בקול קר.
“אני זונה, אדוני,” את אומרת, קולך רועד.
“לא שמעתי,” אני עונה. “תגידי את זה שוב, ותוסיפי למה את כאן.”
“אני זונה, סמרטוט שלך, אדוני,” את עונה, הבושה שלך חודרת עמוק יותר.
“טוב מאוד,” אני אומר. “עכשיו כנסי תשכבי על הרצפה ותראי לי איך סמרטוט מתנהג.”
את נשכבת, גופך פרוש על הרצפה, לשונך מלקקת את הריצפה, בדיוק כמו שהתבקשת. אני מתקרב אלייך, דורך קלות על גבך. “כלום. את לא יותר מכלום,” אני אומר. “אבל את כלום ששייך לי, וזה מה שמציל אותך.”
אני שולף את הפלאג מתוכך, נותן לך להרגיש את הריקנות הפתאומית. “תודה, אדוני,” את לוחשת, גופך רועד מהמעמד ומהכניעה המוחלטת.
“אל תדאגי,” אני אומר בשקט, מתקרב אלייך עוד. “עוד מעט אני אמלא אותך מחדש, בדיוק כמו שסמרטוט ראוי צריך להרגיש.”
אני בוחן אותך מלמעלה, רואה איך את שוכבת על הרצפה, חשופה, מתמסרת לחלוטין. הפלאג שיצא ממך הותיר אותך רטובה וממתינה. אני רוכן קלות, מושך אותך בשיער כדי להרים את הראש שלך, מביט לתוך עינייך.
“תראי איך את נראית,” אני לוחש, “כמו חור פתוח, כמו כלבה מיוחמת. תגידי לי, למה אני בכלל צריך להתייחס למישהי כמוך?”
“כי אני כאן רק כדי לשרת אותך, אדוני,” את עונה מיד, עינייך מושפלות, קולך רועד.
אני מחייך בזווית הפה. “יפה מאוד,” אני אומר, “אבל את יודעת, זונה כמוך צריכה להרוויח את זה.”
אני משחרר את השיער שלך, נותן לראש שלך לחזור לרצפה. “עכשיו אני רוצה שתזחלי על ארבע ותנשקי לי את הרגליים. כל נשיקה צריכה להיות עמוקה ואמיתית, כאילו את מודה לי על הזכות להיות כאן.”
את מתחילה לזחול, הברכיים שלך משפשפות את הרצפה, הידיים שלך נעות קדימה באיטיות. את מגיעה אליי, רוכנת עוד יותר למטה, ולשונך נוגעת ברגל שלי. כל נשיקה שאת מניחה ממלאת אותך בתחושה של השפלה, אבל גם בתחושת שייכות עמוקה.
“זה המקום שלך,” אני אומר, מביט בך מלמעלה. “תזכרי את זה, זונה שלי. אין לך משמעות בלי הפקודות שלי, בלי מה שאני מכתיב לך.”
אני בועט קלות בכתף שלך, מסמן לך לחזור לעמידת ארבע. “פסקי רגליים,” אני מורה, ואת נענית מיד, מפסקת את הרגליים שלך, חושפת את עצמך לחלוטין.
אני שולף את הוויברטור שלי, מצמיד אותו לדגדגן שלך. הרטט מתחיל באיטיות, ואת פולטת גניחה קטנה כשאת מרגישה אותו. “אני יכול לתת לך לגמור עכשיו,” אני אומר בקור. “אבל למה שזונה כמוך תזכה לכזה פרס בקלות?”
“אני מתחננת, אדוני,” את לוחשת, הדמעות כמעט עולות בעינייך. “בבקשה, תן לי לגמור.”
אני מחייך. “עוד לא,” אני אומר, מגביר את הרטט. “אני רוצה לראות כמה את יכולה להחזיק. תספרי את הרגעים, תרגישי את הרעד בגוף שלך. כל שנייה היא הוכחה שאת חור שמוכן לציית.”
את נאנקת, גופך רועד, התחושה של הוויברטור על הדגדגן שלך יחד עם המילים שלי ממלאות אותך בציפייה כמעט בלתי נסבלת.
“תגידי לי שוב מה את,” אני דורש, מושך את השרשרת שמחוברת לקולר שלך. “אני זונה מושפלת, סמרטוט שלך, אדוני,” את אומרת בקול חלש, כמעט חנוק.
“ועכשיו, תגידי לי למה את כאן.”
“אני כאן כדי לשרת אותך, אדוני, בכל דרך שתרצה,” את אומרת, הדמעות כבר זולגות.
אני מתכופף, אוחז בלחיים שלך, מכריח אותך להסתכל עליי. “זונה טובה,” אני אומר בשקט, כמעט בלחישה. “עכשיו אני אחליט אם את ראויה לגמור.”
אני מגביר את הוויברטור למקסימום, מושך בשרשרת שעל הקולר שלך. הגוף שלך מתחיל להתעוות, רועד כולו, אבל את עדיין מנסה להחזיק את עצמך.
“תגידי בבקשה,” אני פוקד.
“בבקשה, אדוני, בבקשה תן לי לגמור!” את זועקת, כל גופך רועד, והקול שלך נשמע כמו תחינה אמיתית.
אני מחייך, מביט בך. “עכשיו,” אני אומר.
הגוף שלך מתפוצץ בגלי עונג, רועד כולו. את גומרת בעוצמה, צועקת בקול שנשמע כמו שחרור מוחלט. הרטיבות שלך זולגת על הרצפה, משאירה סימן ברור של ההתמסרות שלך.
כשאת נרגעת, אני עומד מעלייך, מביט בך בעיניים קרות. “תנקי את הבלגן שלך,” אני אומר. “ותזכרי – את כלום בלי הפקודות שלי.”
את מתכופפת מיד, לשונך נוגעת ברצפה, מנקה את הרטיבות שלך כפי שהתבקשת. את יודעת שהשפלה כזו היא בדיוק המקום שלך, ואין לך רצון להיות בשום מקום אחר.
