המילים שהגיעו הרחיבו בתוכי את המרווחים. אני יכולה לנשום יותר בקלילות.
אני יודעת שאתה שם, אני יודעת שיש בך התכוונות לכאן, ובאופן מרגיע ומפתיע, זה באמת מרגיע. זה מאפשר לי לנשום בקלות יותר. אינני זקוקה לשמוע את קולך. אני יודעת שאתה קיים.
בחדר הטיפול הפסיכולוגי לומדים סיבות להתנהגויות. הכל הופך לסיבתי עד כדי כך שכמעט - כמעט אפשר להאמין שאין דבר כזה "מישמיים" אין גורל. אין דברים שהם מעבר ליכולת ההבנה - כי הכל מותנה במקום בו גדלת, בתשומת הלב שקיבלנו או לא קיבלנו כשהיינו קטנים.
הפסיכולוג יגיד שהאטרף נובע מצורך, לא מחיבור שיש בו המון ייחוד, זו לא אהבה.
כמה ימים ניסיתי לזהות את הצורך, והלכתי איתו מכות.
אחרי שכתבת, פתאום יצא אוויר המלחמה ונשארה רק האהבה. בלי ניתוחים פסיכולוגים של צורך. אני פשוט אוהבת אותך, וכשאתה שותף להרגשה הזו, אני לא צריכה להתגושש עם שום דבר.
אני מוקסמת מהעובדה שאין לנו עכשיו צורך ביישום פיזי של האהבה שלנו. והנה אפשר לדבר על האהבה שלנו. כמה נעים, כמה ממלא. היא קיימת, כי בלעדיה לא הייתי עושה בתוכי את כל הסלטות הפנימיות בימים האחרונים.
איזה צליל נעים יש למילים "אני אוהבת אותך" כשהן נאמרות ללא משקעים.
לפני 19 שנים. 16 בפברואר 2005 בשעה 7:29