לפני 18 שנים. 2 במאי 2006 בשעה 15:11
מטחי כבוד
כאחד שמאמין רק בעצמו ולמראה עיניו ולמגע ידיו וגם לזה לא תמיד, אני שואל את עצמי לא פעם – מה זה משנה לגופה או לשאריותיה אם יורים לכבודה מטחי כבוד, אם שמים לה מצבה יפה או לא על הקבר ומה כתבו שם, אם יקימו גלעד בצד הדרך לזכרה, אם בטקס היה ראש הממשלה או שר כל שהוא, אם היא נגדעו חייה בגבורה או בתאונה או במחלה או סתם כי היא יהודיה.
ואז אני עונה לעצמי – עצמי, שתוק ותקשיב:
לגופה – זה אכן לא משנה, המכונה הזו הפסיקה לעבוד והיא מוטלת לרגלנו כעצם דומם, אין דבר כזה נשמה, נפש, מלאכים, אלוהים, תחיית המתים, מסתובבת בשמים וכל הרוחניות הזו – אין כלום – המכונה דממה!
אבל – מאחור נשארו המשפחות שצריכות את התמיכה הזו מהסביבה, שצריכות את החיבוק, שצריכות את מטחי הכבוד, שצריכות שרמי דרג יודו להם על כך שהשכול שלהם הוא של כולם, שהשכול שלהם קרה בעיקר כדי שנוכל להיות כאן ולהודות להם על שגידלו ילדים שכל תפקידם היה למות למען המשך חיינו, שהדבר היחידי שעדיין מחזיק את המשפחות האלה בחיים ובגבול השפיות הוא מסע ההנצחה של הבן/ת שנמשך כל החיים ועד לרגע האחרון, שכל מקום שבו משפחה שכולה נמצאת בו הוא חסר לה, שהם נתנו את היקר להם מכל למען המדינה והאנשים שמסתובבים פה בביטחון גדול יותר מאשר כמעט כל מדינה בעולם (ואתם מוזמנים לבדוק אותי).
ואנחנו, אנחנו חייבים לזכור למשפחות את זה ולתת למשפחות את הכבוד הראוי להן ואת כל התמיכה האפשרית בכל צורה שהיא!
אבל... הבעיה הגדולה ביותר היא שבמוצאי היום הכי עצוב בשנה קם כל עם ישראל על רגליו ומתחיל לרקוד בהורה סוערת כאילו אין מחר, כאילו כלום לא קרה, כאילו המשפחות האלה שלפני כמה שעות השארנו ליד הדבר היחידי שנותר מאהובם הדומם הן לא חשובות. והמשפחות, המשפחות שבורות ורצוצות, מסתכלות על עם ישראל הרוקד ושואלות – מה נהיה? מה קורה פה? לפני כמה שעות בכו איתנו ועכשיו כולם רוקדים ואנחנו פה, מאחור?
אז אמנם נכון, בזכות הזיכרון של היום הזה יש לנו את היכולת לחגוג את עצמאותנו אבל עדיין – זה ממש לא במקום והגיע הזמן להפריד בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, זה לא מסתדר ולא הגיוני לאלה שיש בהם את הכאב התמידי!
היום בבוקר התארח בקול ישראל אב שכול שאיבד את בנו לפני 58 שנים, אנחנו אומרים לעצמנו – ראבק 58 שנים מי זוכר? והוא זוכר, הוא בהחלט זוכר, הוא בן 95 וזה הדבר שהוא הכי זוכר, יש לו ילדים נוספים, יש לו נכדים, יש לו נינים, אבל את הבן שנפל בקרב לפני 58 שנים – הוא לא ישכח לעולם, כל בוקר לפני שהוא קם וכל ערב לפני שהוא הולך לישון המחשבות איתו. גם הוא לא מצליח להבין – 58 שנים אחרי איך אפשר לשמוח שעות ספורות לאחר היום הקולקטיבי הכי עצוב בשנה!
שיהיה יום עצמאות נ"ח ומלא ח"ן לכל עם ישראל!!!!
