אתמול ישבתי עם אחת משתי השותפות שאני מסתדרת איתן. הייתה לנו שיחה ממש מגניבה עד איזה 2 לפנות בוקר... היום בצהריים ישבתי עם המכוערת, החברה ההיא של זובי. הפלא ופלא- זה היה נחמד.
המטומטמת ההיא, זובי, עדיין עושה לי פרצופים. עכשיו זה נהיה גרוע- בכל בוקר, כשהיא מתכוננת לצאת מהבית, היא מקימה מהומת עולם ואני מתעוררת. אתמול זה היה 7 וחצי בבוקר. היום זה היה רבע לשש. אני לא אעיר לה. יש לי סבלנות. רק מה, שלא תחשוב שיום אחד אני לא אצא עליה. כי אני אצא, וזה יהיה מכוער...
האמת, למדתי אסטרטגיה נחמדה ומועילה: פשוט להיות דני-דין: רואה ואיני נראית. כזו אני. אם אני בבית, זה מאוחר בלילה או בצהריים, כשהיא לא שם. ואם היא שם, אני לא מתקרבת אליה. לא מחליפה איתה מילה אחת שאינה נחוצה. כלום. האמת, ר. (השותפה הנחמדה) אמרה לי שאין לי מה לעשות יותר מידי, פשוט להישאר עם האסטרטגיה הזו. האמת, היא מועילה. אין חיכוכים, אין ריבים, אין מירמור... טוב, לפחות לא הרבה מזה ולא במקרה שלי.
לפני 20 שנים. 21 ביוני 2004 בשעה 14:18
