מילים כדורבנות

כשאני יורדת עליו, הוא מעמיד פנים שלא מזיז לו, אבל הוא נורא נעלב.
כשאני אומרת לו שלא אכפת לי ממנו, הוא נלחץ.
כשאני כותבת על מישהו אחר, הוא מקנא.
אבל הוא יכול יופי לצפות ממני שאחיה עם השטויות שלו. לא, אני לא בסדר בכך שאני לא מקבלת אותו איך שהוא.... לעזאזל איתו! ואיתי!! מה אני, האחת שתציל אותו מעצמו? למה מה? אין לי חיים? אין לי מה לעשות? שיתקע בחרא של עצמו ושלא יצפה ממני לסבול את הריח.
אבל מה- פגם בייצור שכמוני... פתאום כל כך בא לי לחבק אותו ולומר לו שהכל יהיה בסדר, שאני פה בשבילו. ואני יודעת מה יקרה. הוא בטח יחשוב שסלחתי לו ואז ימשיך להיות מעפן. ומה זה לא בא לי.
מנגנוני ההגנה שלי פעלו יופי במקרה שלו. לא התאהבתי. אבל כל כך התאכזבתי כאשר גיליתי שמולי עומד ילד מסכן ומבולבל, שלא מתכוון להזיק אבל בכל זאת פוגע. ילד שצריך אהבה, יודע לקחת אותה ולא יודע להחזיר שכמותה. ילד שבטח ישן במיטה של מישהי אחרת, שכנראה יכולה לאהוב אותו בתנאים שלו, שזה יותר ממה שאני יכולה.
פונצ'י, נגמרו הסליחות. נגמרו ההזדמנויות. הלב נקרע, אבל אין לי ברירה. "אם היא אמרה שהיא אוהבת רק אותך כל כך אז לך איתה". ואני אשן לבד עוד מיליון לילות, זה לא יפחיד אותי.