לפעמים אני חושבת על להחזיר לממלכה שלי את הסאב שהיה לי ממש לפני שהתחילו הלימודים וקצת אחרי כן. היינו בקשר למשך איזה חודש... ואז הוא אמר משהו שלא הייתי מוכנה לסבול (לא מסאב ולא מבן זוג) והפסקתי לדבר איתו.
היום חשבתי על זה במיוחד, אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון שלי. הוא אף פעם לא ניסה לשלוט מלמטה. תמיד היה במקומו הטבעי, אבל בכל פעם שהוא היה פותח את הפה, הייתי מתעצבנת נורא. נו, כבר סיפרתי עליו פה... הייתה לו צורת דיבור מרגיזה במיוחד.
ומה אם הוא מתגעגע אלי?
ומה אם הוא לא?
ומה אם הוא לגמרי פרש מהעולם הנפלא שלנו אחרי שנגמר הקשר שלנו? הרבה זמן הוא לא היה פה.
כמעט הרמתי טלפון קודם, אבל נזכרתי במילים שהרחיקו אותי ממנו, ואני תוהה אם באמת אוכל אי פעם להתגבר על זה.
למרות הכל, נהנינו. היו לנו זמנים טובים... אבל זה עדיין לא משכנע אותי לזמן אותו שוב לבין זרועותי.
אני עדיין שומרת את המכתבים שלו. כיף להיזכר שפעם, לא ממש מזמן, היה מישהו שיכולתי להוריד אותו על 4 והוא, ללא מילים, היה מבצע ולא יותר. גם כשהיה לו קשה (הכתיבה עצמה) וגם כשהיה לו נעים (כשהיינו ביחד). מעולם ללא סירוב.
אבל אני לא יכולה לקחת את הסיכון שאפגע בו שוב. מה אם הוא עדיין מעצבן כמו שהיה? אני לא אעמוד בזה, וארצה שוב לסלק אותו.
עדיף שלא.
לפני 20 שנים. 24 בינואר 2004 בשעה 14:26