אבל הפעם אני כבר לא מתרגשת. טל התקשר אחרי שנה שלא דיברנו. הוא נוסע לארה"ב בעוד כשבוע וחצי...
כשאני חושבת על טל, אני נזכרת בילדה מתוקה ושמנמונת בת 21, עם שיער מתולתל ארוך עד הישבן, מבט מאושר ומחורמן והמון תכניות ושאיפות לפני תחילת השנה הראשונה באוניברסיטה.
אני, לריסה.
טל היה האיש שליווה אותי במשך כמה חודשים. הוא היה הראשון שסיפרתי לו שהתקבלתי למה שרציתי. בגללו לקחתי פעם את הגלולה של "היום שאחרי". היו לנו קטעים טובים, אין ספק.
ולמה הוא התקשר?
מזל שלפחות אקס אחד שלי לא מתקשר לבלבל לי את המוח עד כמה הוא מאושר, אלא עד כמה הוא מבולבל. האינטרס שלי הוא לגרום לו לזרוק את הנוכחית שלו לפני שהוא נוסע לחו"ל (כי אחרת- איך אנצל אותו מינית? החוק שלי לגבי גברים נשואים תקף גם לגבי כאלה עם חברות!), אבל המוסר לא מרשה...
מה דעתכם?
ובלי כל קשר, היה לי היום מבחן באנתרופולוגיה ולדעתי- מצאתי את היעוד שלי.
ואגב... אני ו"חתלתול" מהבלוג הקודם כבר לא ביחד.
לפני 20 שנים. 26 בפברואר 2004 בשעה 20:58