התחלתי לפתוח את הקלפים. סיפרתי על מה שהפריע לי. הקול שלי קצת נסדק, ואז אמרתי שאני לא יכולה לבכות לאף אחד. אז הוא אמר לי: את יכולה לבכות עכשיו... ולא יכולתי.
התייבשו לי הדמעות.
במקום השטף המלוח והשורף מתיישבת לה מעין כבדות בבית החזה, שלא עוזבת אפילו כשמישהו מחבק.
הפעם האחרונה שבכיתי הייתה לפני כשבועיים. כמה דקות לאחר מכן, כשאני במקום הכי נמוך וחשבתי שיותר נמוך מזה כבר אי אפשר לרדת- התברר לי שטעיתי ואכן המצב ירד נמוך יותר. ומאז אני לא בוכה, כי תמיד יהיה מי שיראה אותי בחולשתי וינצל את המצב לצרכיו.
וכשבכיתי חשבתי על מישהו, שכמוני- מפגין כלפי כולם שהכל בסדר, אבל אולי שניים וחצי אנשים יודעים שהוא בעצם אדם מאוד בודד.
עכשיו אני כבר שבועיים בלי בכי, למרות שהיום הייתי ממש קרובה לזה, כששמעתי על המילואימניק שנהרג. בן 25... שנתיים וחצי מעלי. עוד קורבן של מדיניות ההשתפנות של שרון. ואני כמעט הייתי בפיגוע בתחילת השבוע בקו 14... זה האוטובוס שלי לעבודה. ואפילו מהפחד והאימה של "אוי, שעה לפני כן הייתי שם" לא בכיתי. רק אותה מועקה...
ואני אמשיך לא לבכות. בסוף הכל יעלה על גדותיו.
לפני 20 שנים. 26 בפברואר 2004 בשעה 21:20
