כבר מאז יום שלישי אני במתח נוראי, כי אני לא יודעת מה תגידי על הביבליוגרפיה שלי. אני לא יודעת אם היא מספיק טובה כדי שתשאירי אותי בקורס למרות הפעמיים שלא הגעתי, למרות חובת הנוכחות. יש ברשימה שלי כ-3-4 ספרים שאינם מחקר, אלא מייצגים את הנושא שלי בספרות. אני מקווה שזה בסדר...
לפני שאת מחליטה, אני רוצה שתדעי דבר או שניים: אני לא רוצה ללמוד דו חוגי, אלא חד חוגי סוציולוגיה בלבד. זו השנה השנייה שלי בעיר, ןהדבר היחיד שאני רוצה הוא לחזור הביתה. אבל לא כך, כמו איזו לוזרית. אני רוצה לחזור בכבוד, עם תואר ביד. אם תחליטי לא להשאיר אותי, לא יהיה לי תואר. אני לא מתכוונת לחזור על קורסים, במיוחד לא על משהו שאני יודעת שאוכל לעשות בו דברים נפלאים. עובדה, הנושא שבחרתי: מי עוד היה בא אלייך ביציאה שכזו ובעצם חושף את עצמו? את הרי יודעת ש"סאדו-מאזו" הוא לא שיא הנורמה בעיני רוב האנשים.... בעיני זה תחום מגניב ומעניין ששווה לחקור, ועוד בהקשר של קורס בלימודי מגדר.
בכל אופן- אני מקווה שמה שאמרתי לך בשעת הקבלה עזר קצת... יכולתי בקלות להמציא איזה אישפוזון בבית חולים או סבתא שהחליקה על קליפת בננה (חס וחלילה), אבל מה לעשות שאני לא יודעת לשקר.
אז לפני שאת מחליטה... קחי בחשבון שהרבה מוטל כאן על הכף. לא הייתי בסדר, אני מודה. אבל במקרה הזה ההחלטה היא שלך, וכמו שהמנהלת שלי לא מעיפה עובדות על פאשלות גדולות יותר וגדולות פחות אלא לוקחת אותן לשיחה ומסבירה שאוי ואבוי אם זה יקרה עוד פעם... אני מאמינה שאת גם לא עושה כאלה דברים. במיוחד לא לאנשים שמראים נכונות לעבוד קשה ולעשות את מה שצריך.
ועוד משהו... במידה והחלטת להעיף אותי בכ"ז, כנראה שלא התחננתי אלייך שתשקלי שוב או שלא תעשי את זה וכו'. אני לא מהמתחננים. רק תדעי שהעובדה שאני לא בוכה מולך לא סותרת את העובדה שזה אוכל אותי.
בבקשה, תחליטי מהר. תחליטי לטובתי. תני לי עוד הזדמנות ואל תנצלי את הסמכות שלך לרעה.
לפני 20 שנים. 1 באפריל 2004 בשעה 23:17
