מילים כדורבנות

לפני כמה דקות סיימנו את ליל הסדר. התארחה אצלנו בת-דודתי הקטנה, בת ה-4. היא חפרה בתכשיטים של אמא שלי, התלהבה מכל חרוז שמצאה, האכילה את הדגים שלי וחיטטה לי בחלק נכבד מהתיקים וגם בארון כדי למצוא איפה החבאתי את הליפ-גלוס שלי.
כשביליתי איתה את הזמן הזה, הגעתי למסקנה שאם יהיו לי בנים, זה יהיה לי הכי כיף. אני הרי שונאת שמחטטים לי בדברים ומשתמשים לי באודמים (אבל לה אני סולחת... אחרי הכל, חיכינו לה הרבה מאוד זמן...)
ולנושא אחר: מוקדם יותר היום הכנתי צמיד מחרוזים. ממש כמו ילדה מפגרת, הלכתי להראות אותו לאמא שלי, והיא, שהייתה עסוקה בגיהוץ, לא ממש התייחסה. דקה לאחר מכן הוא נפל לי בחדר וכל החרוזים נפלו על הריצפה... ומה עשיתי? נכון, כמו ילדה מפ]גרת, התיישבתי על הריצפה והתחלתי לבכות. אני שונאת שזה קורה לי.... כל מה שרציתי לעשות היה לצעוק "מוטי!!!!!!", ואז מוטי היה בא, צוחק עלי שאני בוכה, מעצבן אותי עוד יותר ומנגב לי את הדמעות. נכון, כמו לילדה מפגרת.
לא יעזור בית דין, יש עוד דבר אחד או שניים בעולם הזה שגברים תמיד יהיו טובים בו. אחד מהם הוא לנחם את האישה שלהם אם נופל לה משהו מהיד והיא מתחילה לבכות כמו.... אתם כבר יודעים מה. יחי המין הגברי.
ומוטי?
זה כבר סיפור אחר.