לארה.
בת 22.
סטודנטית.
למה דווקא לארה? סתם, קיצור של השם "לריסה" (שבו כינה אותי איזה אחד שיצאתי איתו) או על שם איזו נערת ג''ימס בונד. אין שום קשר ביני לבין המציאות, וכל קשר נראה לעין הנו מקרי בהחלט. כן, ניחשתם... אני תופעה.
ולמה זה?
ובכן, אני מניחה שקראתם את השירים שלי. אחרי הכל (וזה מובן מאליו לאנשים שכבר יצא להם להכיר אותי), אני יותר גרועה מביש-גדא בבחירותי כל מיני אנשים שעליהם אני נדלקת/מתחרמנת/מתאהבת/מניחה להם לשבור לי את הלב/ לא יוצאת מהסרט שלהם. זה סיפור ארוך שבהזדמנות אספר אותו... אם תבקשו יפה.
ביום חמישי הייתי בערב "שוטרים וגנבים". היה ענק. בהתחלה רציתי לבוא עם מדי מג"ב ולתפוס איזה "מחבל" ולקרוע לו את התחת בהצלפות קצרות ומהירות עד שהוא יתחיל לשיר: "חומוס פול, חומוס פול, אני אוהב משמר הגבול". או שהייתי משנוררת כובע לבן מאחת מעמיתותי מתקופת הצבא (הייתי אייקון סקס צבאי... מנאייק!!!!) ואת המדים של אחותי (למרות שהייתי קצת טובעת בהם) ומחפשת איזה סאב לא מדוגם להתעלק עליו... אבל בסוף באתי כהרגלי בקודש, לבושת שמלה שחורה ומאופרת בכבדות. אם הייתי באה ככה לעבודה, לא היו שוכחים לי את זה בחיים...
בכל אופן, תשוקתי הגדולה נתונה בימים אלה לכדורי דקסמול קולד, למיטה שלי, לפיג'מת הפלנל ולפנטזיות על השפטת אחד הרוקחים מהעבודה שלי למסז' ארומטי/אירוטי/וגינלי/וואטאבר/פוט פטיש/מרק חם/תה עם דבש. ומקלחת חמה וארוכה שפותחת את הסינוסים.
אני באמת צריכה חיים...
למישהו יש לתת לי?
בפעם הבאה: על הקשר בין דג זהב, פרוות דורבן ומשמר הגבול.
לפני 20 שנים. 30 בנובמבר 2003 בשעה 0:57