מילים כדורבנות

מה בסה"כ ביקשתי אתמול? פסטה ברוטב עגבניות... עם סלט ירוק וטרי. לפסטה הייתי צריכה לחכות עד לפני חצי שעה. מאתמול בצהריים.
ולא, זה לא היה שווה. כשאומרים "רוטב עגבניות" מתכוונים לרוטב עגבניות, ולא לשתי קוביות של עגבניה עייפה, שלוש של בצל מסכן ושני טון של תבלינים. בא לי לבכות...
ועוד אחרי זה, כששואלים אותי מה היה לא בסדר, אני עונה ואחרי זה עוד צועקים עלי שאין לי טאקט. כאילו, סליחה שאני נושמת!
עשיתי נכון כשהחלטתי לעזוב את הבית, אבל לא עשיתי נכון כשלא התנתקתי לחלוטין. איזו מפגרת אני... למה אני עושה כאלה דברים לעצמי? למה?
אולי אם לא אחזור הביתה יותר, אף אחד לא ייעלב ממני ואני לא אתעצבן מאף אחד.
נו שוין, אני רק בן אדם, ובני אדם טועים. אין מה לעשות. בפעם הבאה שארצה פסטה עם רוטב עגבניות, אני אחשוב על משהו מגעיל באמת כדי שילך לי התיאבון. אולי גם ככה אפטר מהצורה המגעילה שלי...