אתמול אכלתי שתי אכזבות משני אנשים שונים. האחד חשף במה הוא באמת מתעניין כשזה נוגע אלי. ואני לתומי חשבתי שבאמת עניין אותו מה שהיה לי לומר על החיים, על עצמי ובכלל על מה שבא לי. אותו עניין איזה טעם יש לאיבר המין שלי. וזה עוד אחרי שהסברתי לו שאני לא פנויה לזיונים מזדמנים כי אני... תפוסה.
השני היה בן זוגי. אתמול גיליתי את האמת המרה: הוא ילד מפוחד. ואני חשבתי שעברתי כבר את השלב של למשוך אלי ילדים חסרי ביטחון שאין להם מושג מה עושים כשקשה. היה לי כל כך לא נעים כשהוא אמר לי: "אני מרגיש שאני מאכזב אותך וזה מלחיץ אותי נורא". הכוונה לסקס. לא יודעת מה איתכם, לי נורא מוזר שאנחנו חודש ביחד ובקושי יש לנו חיי מין. הוא רגיל לבנות שמחכות חודשיים עד שהן "נותנות". סליחה- לא אני. היה לי נלא נעים לשמוע את זה. הוא אמר "לא, אין לי בעיה, זה דווקא נחמד". מה נחמד...? "את שרמוטה חרמנית, אבל זה דווקא נחמד". ככה זה היה נשמע. הוא שאל אותי מה עושים, הצעתי שתי תשובות, הוא לא ידע לבחור ובסוף בכלל לא הבנתי מה הוא רצה מהחיים שלי. האחת הייתה- שניפגש פחות. השנייה הייתה- שהוא יקח פסק זמן ויחשוב עם עצמו מה לעשות. ומה הוא אמר? "אני רוצה כמה ימים לחשוב על האופציות". הלכתי להתעלף.
מסקנה- הרצוי אינו מצוי, המצוי מתוסבך ואף אחד אחר לא באמת מתעניין במה שיש לך להגיד אלא אם כן זה "זיין אותי".
הצעות אינטיליגנטיות לפתרונות נורמליים לבעיה- אשמח מאוד לקבל לתיבה.
לפני 20 שנים. 23 במאי 2004 בשעה 12:48
