מילים כדורבנות

גיליתי אתמול מה אני באמת. אני פשוט בן אדם רע. מה רע, נורא.
הרי מי עוד היה פוגע כל כך באנשים שאוהבים אותו ועוד חושב שזה לגיטימי??
בשנה שעברה זה היה סאם (השוטר שכתבתי עליו). בשבוע שעבר זה היה החבר שלי (ראה פוסט "מדברת מהבטן"). אתמול הכאבתי מאוד למישהו שהיה ממש חשוב לי. אני מדברת על הכאב מהזן הגרוע ביותר... כזה שאדם לא מאמין על עצמו שהוא מסוגל לגרום.
הוא לא אמר לי מילת ביטחון.
הוא לא סיפר לי על רגישויות שיש או שאין לו.
הוא לא ביקש שאפסיק.
ואני הייתי מספיק מפגרת כדי להמשיך.
והמשכנו עד שנגררנו לקצה גבול היכולת כמעט...

אני לא חושבת שאוכל להסתכל לו בעיניים. שומדבר לא יעזור לראש הדפוק שלי... איפה היה שיקול הדעת הידוע לשמצה? לעזאזל, מה קורה איתי??
אני צריכה טיפול כדי להיפטר מהרוע שלי... לתעל את היכולות הפיזיות שלי לברים חיוביים (כמו ספורט).

אם הזקתי לו, אני לא אוכל לחיות עם עצמי. הידיעה שגרמתי למישהו את מה שגרמתי מוציאה אותי מדעתי ו... אני לא יודעת מה לומר.

אני דפוקה ברמות עולמיות, וזה לא מפסיק לסבך אותי. אני עוד אגיע לגהינום, ולא במובן המשעשע של המילה. רק קללות יש על הראש שלי מהדברים האלה.