מסתכל מסביב

תמיד חיפשתי להיות לא יותר מקילומטר מהים. אתן מכירות את זה, אתה עולה לגג ומסתכל מהגג על הים. אתה מסתכל על הים ויודע שאף אחד לא יוכל לך, כי את החופש שלך כבר ביצעת ברגע שראית שוב את המקום בו אין גבולות.
המקום שהוא הגבול הטבעי היחידי (ולא קווי סרגל מסורטטים כמו באפריקה) הוא גם זה הנותן לך את החופש המושלם.
אני מסתכל על אישה, על העיניים שלה ורוצה להיות חסר חירות שם. מלא בחירות מחוץ לטווח העיניים, אבל חסר חירות מול העיניים. זה רק בא כדי להצדיק את העולם שלה. את מערכת האמונות שלה. אני נמצא במחזה הזה רק במקרה. החיוך הפנימי שלה כשהיא רואה את הכניעה שלה, אותו חיוך שלפעמים גם נמצא בזויות של השפתיים שאני רוצה כל כך לנשק. זה החיוך שגורם לי לוותר על חירות.
גם אם אני פריק של חופש.

כי חופש נמדד מול שעבוד. ואני מוכן לשעבוד רק ברמה הזו. של העיניים שלה.
זהו גוף אחד שכופה עלי שעבוד. שתי ירכיים. ציצים. שפתיים. עיניים. גב ארוך. זהו שעבוד שלא מסגיר ולא מזכיר את החופש האמיתי. לא בניגוד ולא בחיבור. הוא מזכיר את החופש שלה ואת האפשרות שלי ללמוד את החופש שלי. זה המבט אצלה שלפעמים אני גם תופס בצילום, המבט שמלמד אותי את מה שלא הצלחתי ללמוד אף פעם.
כי היא אישה שונה. שונה ממה שאני. והיא אישה. הישבנים שלה מוכיחים לי את זה. הקימור שלהם, הצורה שבה הם מעוגלים, הצורה שבה הגוף שלי מגיב אליהם. בחוסר יכולת להבעת רצון, חוסר חירות שרק מלמדת אותי על השעבוד והחופש האמיתים שלי.

וכשאני מהגג מסתכל על הים. אני משעין את הסנטר על המעקה ומסתכל למטה, לחוף של יפו. ורואה מישהי יושבת עם הגב אלי, מסתכלת על הים, אני יודע שאני רואה את הים דרכה. גם אם לעולם לא ניפגש. היא שם ואני דרכה מרגיש.