מסתכל מסביב

איפה שהגבולות מיטשטשים ועוברים דרך יערות מצאתי את עצמי, זרוק על הרצפה. מתעורר לאט לאט ולא מבין מאיפה באתי ולאן אני אמור ללכת. אני מרגיש הרגשה של דה-ז'אוו או אולי פנטזיה ספק חלום. יער תמיד מתקשר אצלי לציד. אולי מישהי הולכת לצוד אותי. אולי אני באמצע של ציד, אבל בעצם אולי זה לא חלום, זו מציאות ובמציאות אין ציידות.
יש רק ציידים. זהו עולם של גברים שולטים, לפחות העולם המערבי שאני מכיר, בודאי בעולם השלישי. איפה שהתבונה היא לא נשית, רק גברית.
אבל אני לא זוכר כלום, אני לא זוכר איפה אני נמצא, ואולי זה באמת חלום ובו הכל התהפך והנשים בעזרת מה שהן שולטות. מה הן? הן יפות. קווי המתאר שלהן מושכות את כל המין הגברי והן משתמשות בגוף שלהן כדי למשוך את הגברים לתוך עולמן. אולי אני בחלום הזה עכשיו ואולי עדיף שלא אתעורר. כדי שלא אהיה שוב במציאות. יש לי את החירות לחלום ואני רוצה לחלום על נשים.
ואני הולך ביער הזה, מקווה שאני נמצא בצד הנגדי. אני שומע רחשים של בעלי חיים מכל עבר והלב שלי דופק. מה יקרה כשאראה בן אדם. איש או אישה. אבין מיד באיזו מציאות אני נמצא. הרעשים הם הרעשים של המציאות והריח הוא מציאותי. אך אחרי כמה דקות אני מרגיש בדמות שמגיעה אלי מתוך העצים. זו אישה והלב שלי דופק במהירות. היא נעמדת מולי ואני מסתכל לה לתוך העיניים, מנסה לברר באיזה עולם אני נמצא.
היא יחפה ועם שמלה קצרה קיצית. אני יכול לראות את השוקיים שלה ואיך הגוף שלה זז בתוך השמלה. אולי היא הבחינה במבט שלי ואני עדיין בעולם המציאותי, אך היא סימנה לי עם היד לגשת אליה. מטר ממנה היא עוצרת אותי עם כף היד ואומרת לי לרדת על ארבע בקול שקט. אני מתרגש ויורד לארבע. עכשיו הראש שלי הוא מול הירכיים שלה, מול השיפועים האלה שגורמים לי לאבד את החירות הבסיסית ביחס לגוף שלי. היא מסתובבת ומתחילה ללכת, מסמנת לי ללכת אחריה.
אני רואה את הישבנים שלה מול העיניים שלי, זזים מצד לצד והאדמה כואבת לי. הקוצים והאבנים כואבים לי, אבל המראה של הישבנים מפצה על הכאב. זו כנראה לא מציאות, אני בתוך החלום ואני מעדיף את הכאב על המציאות. המציאות בה גברים שולטים בנשים דרך חקיקה, דרך מדרגות שכר, דרך דת.
אני והיא בעולם הזה. היא עם הגוף והרצון שלה ואני נועץ בה את המבט שלי ומתחזק ממה שאני רואה. מתחזק מול הכאב בברכיים ובכפות הידיים. אנחנו נכנסים לשביל שמוביל לתוך בית. היא פותחת את הדלת ומסמנת לי להכנס אחריה. היא נכנסת לסלון ומתיישבת על הספה, מניחה רגל על רגל. מסמנת לי באצבע להתקרב. לא מוציאה מילה. הלב שלי דופק. האם אני יכול לצאת מהחלום הזה דרך המציאות, מה יקרה אם ארדם, האם אחזור למציאות.
אבל אני רוצה להישאר בבית הזה איתה. עם האישה הזו. עם ההיררכיה הזו, הברורה. עם הרצון שלה וחוסר הרצון שלי.
אתה חושב שאתה בתוך חלום? הקול הזה מגיע ממנה. טוב, עכשיו ברור לי שאני בתוך חלום. היא לא יכולה לקרוא את המחשבות שלי. תזחל לפה עכשיו היא ממשיכה לדבר. אני זוחל אליה ומצטער על כך שזה חלום. היא מניחה רגל אחת על הראש שלי וביד אחת היא מוציאה שוט ומתחילה להצליף בי.
אני רק בודקת מה אתה, היא אומרת. אני רק בודקת אם אני בחלום. היא אומרת לי. היא מצליפה עוד פעם אחת ואני מרגיש שהגוף שלי מתמוטט. אנשים אומרים שכשמכאיבים, מתעוררים מהחלום. זה לא מה שקרה. אני לא מתעורר והיא ממשיכה, מאושרת מהכאב שלי. מאושרת אולי שגם היא לא מתעוררת.
היא מפסיקה להצליף ומושכת את הראש שלי אל בין הירכיים שלה. תוציא לשון היא אומרת ואני מוציא לשון ומתחיל ללקק את פנים הירכיים שלה ועובר לבין הרגליים שלה. והטעם הוא טעם של אפרסק. כואב לי בגב, אך זה חלום נהדר. בודאי אקום עם זרע של גמירה.
היא נאנקת מהלשון שלי, הרגליים שלה עוטפות לי את הפרצוף והיא מוחצת את הראש שלי פנימה עוד ועוד. חוזרת פתאום להצליף ואני עם הלשון בפנים, תוקע אותה יותר חזק והלשון שלי משתוללת בפנים. משתוללת מכאב והנאה.
היא ממשיכה להצליף ואני מאבד את ההכרה. שוב כנראה.
אני מתעורר, לא ברור מתי. אני נמצא באמצע של יער. ולא מבין איפה אני. אני רק רואה מרחוק אישה יפה מתקרבת. היא עם שמלה קצרה, נעמדת מולי ומחייכת. מסמנת לי לעמוד על ארבע.