מסתכל מסביב

שנינו יושבים על כיסאות עץ נמוכים. הוא אדם גדול, חולצה לבנה מלוכלכת, חצי קרועה עליו. הוא מוציא מהכיס עוד שטר ושם על השולחן שבינינו. ומוזג לשנינו עוד כוס. אני מסתכל עליו ומוציא גם שטר. אנחנו בתוך שדרה של עצי דקל, על הים. אומרים שהוא אף פעם לא מפסיד, אבל מולי הוא כבר מתנדנד. לא מבין איך זה יכול לקרות לו. אנחנו דופקים את הכוס פעמיים בשולחן ושותים. עוד כוס. עוד שטר, עוד כוס. והוא נופל מולי. 
פעם אחת זה קרה לי ופעם אחת חלמתי את אותו הדבר בדיוק. אני זוכר את החלום, התעוררתי כולי מזיע. בלי שטרות בכיס ובלי זיכרון. תמיד חשבתי שאין דבר שאני לא יכול לו. הכל הרי מתחיל ונגמר בראש.
אבל היתה שנה שהכל נגמר. 2007. בדיוק לפני עשר שנים. פעם אחת התעוררתי למרגלותיה. ידיים ורגליים קשורות בשרשרת ברזל, מוכן לכל מה שהיא תרצה. בטלתי את כל מה שידעתי ברגע שפגשתי אותה. היא כל הזמן צחקה כשהגעתי למצב הזה, קשור כולי. זה בלבל אותי, גמר אותי. כל הכח שהיה לי נעלם פתאום והייתי עושה הכל לעוד צחוק שלה. לא הבנתי מה זה הכח הזה ששוטף אותי וגורם לי לשכוח כל תחושה ביחס לעצמי, הכוח ששוטף את התחושות שלי לרגע. 
אני זוכר שקול מתוכי אמר לה. את רוצה לסמן אותי? תסמני. את רוצה להשפיל אותי? את יודעת מה התשובה. זה לא היה הקול שלי, זה היה קול של אושר אינסופי, כזה שמופקד אצל אחת. ולפעמים, כשנסיתי להתמרד בתוך תוכי, ואמרתי לעצמי מה ההבדל בינה לכל אדם אחר שפגשתי. איך אני ככה מפקיר את עצמי. פיזית, נפשית, מול החיוך הזה. ואז נזכרתי בחיוך הזה ואמרתי לעצמי, שיט.
כתבתי ספר פעם על חופש. את יכולה לבדוק. ספר אמיתי, נייר. הדפסה. כתבות קידום בעיתונים. על חופש. ועדיין לא הצלחתי להבין את המושג הזה כמו שצריך. החופש לתת והחופש לקבל. החופש להיות לבד והחופש להתנתק מהכל ולהניח הכל אצלך ביד. חופש הוא סתם מילה חסרת משמעות, תאמיני לי. כמו כל מילה אחרת. כל מילה נמעכת מול מציאות אחרת. ספה, כיסא, כלב, עיפרון וענן. במקרה שלי המציאות האחרת זו את.
מה, הפנטזיה שלי? היא כל מה שתכתבי. לזיין אותי מאחור. ולצחוק. להצליף בי ולצחוק. להשתמש בי כספה, כיסא, כלב, עיפרון או ענן. ולצחוק. 

בהגדרה הכללית, הטכנית, סגידה היא לעבוד את אלוהים. מכאן המילה מסגד. עבודת אלוהים היא עבודה חסרת תנאים. אין בה משא ומתן ואין בה יחסי קח תן. יש בה מערכת חד צדדית שקשורה רק לאלוהים והעבודה נעשית מכיוון אחד. היא גם לא בעלת בסיס מדעי ולכן אי אפשר לבטל אותה. היא חסרת סיבה, היא כולה רגש דתי ועמידה מול כח איתן שאין ברירה, אלא לסגוד לו.

ואני מנסה להבין מה היא סגידה ביחס, נאמר, לאישה. להשתמש במילה הזו, עם החוויה הדתית, ולתאר אותה על אישה.

אז קודם כל זו תהיה עבודה חסרת תנאים. הסיבה לסגידה רגילה היא בדכ הכרה בעוצמה מסויימת, כזו שלא מאפשרת מצב אחר. והיא גם לא תהיה אפשרית לביטול. טוטאלית

ועכשיו אנסה להבין את המונח הזה ביחס אלייך. זו בחירה מעניינת, כי התחושה אלייך הזכירה סגידה מהרגע הראשון. את לא מוותרת על שליטה פיזית, למרות שהנוכחות המנטלית שלך היתה חזקה מכל חבל ומכל כח שהכרתי. היה בה משהו שמילא את השיחה והיה דומה למין מחסום ברזל שנמצא על הפה שלי. מחסום לא קיים, אבל הרבה יותר חזק ממה שאפשר להמציא. מאותו רגע הבנתי שהדם שמזרים אצלי בגוף את הכח, נמצא אצלך בשקית קטנה ולא נשארת לי ברירה אלא להתחיל לציית ובעיקר להיעלם מבחינת רצון. וזה המונח של סגידה שמתחבר אלייך. הוא חסר הגיון בסיסי, כמו דת. הוא יותר נוקשה מכל הגיון שאפשר לבטל או להפריך. הוא נמצא מעל זה, כי הוא לא ניתן לביטול. הוא באוויר כמו שיש אבק באוויר, כמו העובדה שאת קיימת. זו סגידה, אפשר לבטל אותה, רק כשהזמן עצמו מתבטל. 

תאר לעצמך את התמונה הבאה. אתה מסתובב איפשהו בהרי יהודה. אולי מטייל, אולי קוטף כל מיני תאנים ועשבים. אתה נכנס למקומות שמעולם לא היית בהם. מהמקומות שרואים מרחוק מהאוטו או מהרכבת. אבל התמונה הזו לא מושלמת באמת. אתה גם שייך למישהי ואתה חושב שאתה עדיין עצמאי. היא לא חושבת ככה והיא כל כך מכירה אותך שהיא יודעת איפה אתה נמצא בכל רגע.

זה לא סיפור על ציד, כי היא לא צריכה לצוד אותך. היא מזמן תפסה אותך. עכשיו אתה רק מסתובב, נכנס למערות, מסתכל על השמיים, אבל יודע את מה שהיא יודעת. לא תצליח להתרחק יותר מדי. אין מקום כזה בעולם. יכול להיות שבגלל שנעלמת אתה תיענש אחר כך. אבל זה לא קשור לשום פנטזיית ציד. הציד כבר נעשה והגחלים כבר דולקות מהרגע הראשון שהכרתם. מדי פעם היא מסובבת אותך, ולפעמים היא טועמת קצת. אתה צריך אותה כדי להמשיך.

הלכת הרבה ברגל, הרגליים כואבות ואתה שוכב שם על הדשא. מסתכל לשמיים. לאינסוף. אתה מרגיש חופשי כי אתה פתאום מבין שוב את המקום הזה שלך. בתוך הכיס של מישהי אחרת. כי יש כמה הגדרות לחופש. כאלו שבתוך עולם, כאלו שבתוך ראש וכאלו שבהם אתה לא יכול בעצם לעשות כלום. לא לקרוא, לא לכתוב, לא להבין כלום. רק להיות עצמך ולקבל הכל, כי זה מגיע לך.

תארי לך שמרכז המסה של תשומת הלב שלך, את יודעת, הנקודה הקטנה הזו שבמרכז הלב שקובעת לכולו, משתנה בכל שבוע.

תני לי רגע להסביר. ואז את תדברי.
בשנה א' בצילום מלמדים על היסטוגרמה של צילום. זה שיעור טוב גם למציאות, גם כן מציאות. כשאנחנו מסתכלים על הרחוב אנחנו מזהים צבעים בין הספקטרום הגדול של שחור ללבן, בין כהה לבהיר. בהיר מדי בצילום יחשב "שרוף" וכהה מדי פשוט יבלע אינפורמציה. זה מה שקורה כשמצלמים מישהי בחושך. היא בולעת אותך ביחד עם החושך.

היסטוגרמה היא לא רק לשיעור צילום או לפריים האחד שאנחנו רואים בכל רגע שאנחנו פותחים את העיניים. היסטוגרמה יכולה להיווצר גם כשאני אזרק לעיר חדשה. עיר שלא הכרתי. בעיר הזו לא יהיו חנויות ולא כבישים. לא מכוניות ולא נעליים. יהיו דוכנים צפים באוויר ובחורות עם שלושה שדיים. גברים עם שלוש אוזניים ואנשים ידברו לאחור. אני אסתכל על המחזה המוזר, אשתומם לרגע, ואז ההיסטוגרמה תיערך מחדש, בלית ברירה.
אז אם ההיסטוגרמה שלי פה, ליד הים, היא הרע ביותר מול הטוב ביותר המוכרים לכולנו (רע ביותר, נגיד, קפה שרוף. טוב ביותר, תגידי, יותר מדי רום במשקה שלך), אז הכל משתנה ברגע שנוחתים בפריים החדש הזה.
וזה יכול להיות גם פריים תודעתי.

למשל כשאת נכנסת לפה, לבית. יושבת על הספה ומסתכלת עלי. ואני מיד מבין שמה שהכרתי ומה שאני יודע, כבר לא שווים כלום. וגם את יודעת את זה, בגלל הידיעה שלי ובגלל מה שהחלטת לאמץ כשנכנסת. כי הבסיס של התודעה שלך הוא עצמך ולא הסביבה.
את מרכז ההיסטוגרמה ולא מזג האוויר או ההתנהגויות המטופשות של האנשים.

וכך, בכל שבוע, בכל יום, בכל תקופת חיים (כמו הרוב) ההיסטוגרמה תשתנה.
כי היסטוגרמה היא גם להיות נוחי דנקנר שמוריד את הזבל בבוקר כשהוא מסתכל לפתע לרחוב ומגלה רחוב. והיסטוגרמה היא הקבצן אוסף הבקבוקים שמחטט בפח ורואה פתאום את הבית של נוחי מבפנים. רהיטים יקרים מפוזרים בחוסר טעם.

ככה אני חושב עלייך. כמרכז של המציאות שבה את חיה. ולא כשחקנית. גם אני מרכז וזה מה שמתחיל לעניין.
בכל פעם שאני נזרק למציאות חדשה, לוקח לי קצת זמן, אבל אני מצליח להתמרכז מחדש. זו הרגשה נהדרת של חיים נוספים. לא חיים חדשים רוחניים בגליל. אלא חיים נוספים. ששואבים מהקודמים ומחכים לבאים.

פעם רציתי, בליבו של המדבר הלבן, לצלם אותך. את לבשת שמלה שחורה והשיער האדום שלך התנפנף ברוח. החזקת שני כלבים שחורים והלכת לאט לאט לכיווני. לא משנה לי האלגוריה הזולה הזאת, אז מה אם היא מעידה על קולר שקשור דווקא לצווארי ולא לצווארם. חשבתי למלא את החדר בחול לבן ולהקרין רק לעצמי. אותך מגיעה מאחור, מקדימה ומהצדדים. לשמוע את כפות הרגליים שלך רוחשות בחול ואת הריר של הכלבים טובע בלבן.
ככה דמיינתי אותך ואת העיניים הירוקות שלך. אבל במיטה זה היה אחרת. הצעתי סדינים בצבע לבן, כי עוד דמיינתי. את לבשת תחתונים שחורים, רק אותם. ואני הייתי קשור למיטה, מסתכל בך, אבל לא מבעד למצלמה, אלא כמו שיושב אדם בחדר שבתוכו יש הקרנה. את ישבת מעלי והרגשתי אותך גם מאחורי. לא היו גם כלבים שחורים, היה רק אני. השחור שלך. התכופפת אלי ונשכת לי את החזה וזו הייתה הפעם הראשונה שהרחתי את השיער שלך. הוא נפל לי על הפנים ובחרתי להיאבק בו עם הריסים שלי, להיאבק בו היה עדיף מאשר לראות את השפתיים שלך יונקות לי את הפטמות בנשיכה. את הרמת את הראש והשיער איתך, אני נפרדתי ממנו וראיתי את החיוך שלך. הסתכלתי לצדדים במהירות, וראיתי שאני עדיין כאן, לא יכול לזוז. הירכיים הלבנות שלך עוטפות אותי והטבור שלך מתנשא מעלי. רק הגעת לכאן ואת לא הולכת לשום מקום.
במדבר הלבן זה היה אחרת. לא הגעת אלי, רק הלכת לכיוון שלי עוד ועוד. שמעתי אותך מאחור ומהצדדים, אבל לא נגעת בי. נגעת בי רק בנשמה. ופה זה שונה. החזה שלי הרגיש את הנשימה שלך והריח של השיער שלך עדיין מכתיב לי את המחשבה.
אני לא יודע מה לרצות. אולי לשבת בתוך חדר מלא בחול לבן, כשאת על המסכים מכל הצדדים. ומישהי אחרת, עם שיער בצבע אחר, מנשקת אותי.

ולא היה כלום מלבד השקט שמסביב. המשכתי למטה עוד ועוד עד שהרגשתי שהריאות שלי לא מצליחות להחזיק את הנשימה אחורה ועליתי במהירות למעלה. הרגשתי לחץ באוזניים כשיצאתי החוצה במהירות והחוף נראה רחוק יותר ממה שזכרתי. הלחץ הזכיר לי את אתמול. כששירלי דחפה את הראש שלי באמבטיה, כשהיא יושבת למעלה. מסתכלת עלי בחיוך. אחרי כמה שניות בפנים היא משכה את הראש שלי החוצה ואני הסתכלתי עליה, המום לגמרי. הסתכלתי על הגוף היפה הזה שלה והתחיל לי לחץ באוזניים. בדיוק כמו עכשיו.
אני שוחה בחזרה לחוף. מתיבש ומסתכל מסביב. מלא אנשים. בחורות צעירות ומרחוק אני רואה חולצה אדומה של מישהי שפעם אהבתי. אך מעל החולצה זהו רק פרצוף מכוער של מוכר גלידה. ואני כמו במשחק שח, עוצם את העיניים כדי לעבור משחור ללבן. כמו בתוך מנהרה. מנסה לחזור לאותה דמות ומחליט לחזור לתוך הים. הצבע שלו עכשיו שקוף ירקרק, כמו של פנים חיוורים חיים. אני נכנס פנימה ומוריד את הראש פנימה. סוגר את האף ומנסה להיזכר באתמול. באמבטיה. אני רואה קרובים אלי זוגות של רגליים יפות שעולות ויורדות כמו משוטים בסירה ואני שוחה לכיוונן, מפחד לגלות מעל לים שוב את פרצופו של מוכר הגלידה.
אני מרים את הראש למעלה ואני נתקל בשיער אדום ארוך, אסוף מכח המים. היא מסתכלת עלי במין מבט משתומם שמתחלף מהר למבט של כעס. הגעתי משום מקום ואני בוהה בה. בוהה בה וחושב על אתמול. נכנס אולי לחלום ואולי יוצא ממנו. היא לובשת בגד ים ירוק ואני לא מצליח להוציא מילה. תחזור לאן שבאת, היא אומרת לי. היחידה שמדברת. אני סוגר את האף ויורד שוב מתחת למים. רואה את החלק התחתון שלה מקרוב ומגלה שאני נחלש למראה שלו. אני נמצא רק כמה שניות ואני עולה שוב, מחוסר חמצן. היא עדיין נמצאת שם. נראה שהיא מרוצה מהציות שלי לרדת למטה והיא נוזפת בי על שחזרתי.
מסביב עוד אנשים, אך אני מרגיש רק אותה. רק את החיוך הקטן שלה למראה הציות שלי. היא שולחת יד לראש שלי ומורידה אותו למטה. אומרת לי, עכשיו אתה לא עולה עד שאני לא מרשה לך. בתוך שניה אני מוצא את עצמי למטה, קרוב לרגליים שלה. אני מרגיש שמהר מאד אני מאבד את האוויר ומחזיק ברגל שלה, במין תחנונים. עם הרגל השניה היא הודפת אותי, אך אני לא רוצה לעלות, עד שהיא לא מרשה לי. עוברות כמה שניות והיד שלה נשלחת לשיער שלי ואני מוצא את עצמי שוב למעלה.
היא מסתכלת עלי ואומרת. אני חושבת שאני אוהבת את המשחק הזה. בוא ניפגש בדיוק כאן בחצות הלילה. אני רוצה לבדוק כמה אתה מוכן לתת מעצמך עבורי. היא אומרת את מה שהיא אומרת ושוחה ממני. בטוחה שאני אגיע.

איפה שהגבולות מיטשטשים ועוברים דרך יערות מצאתי את עצמי, זרוק על הרצפה. מתעורר לאט לאט ולא מבין מאיפה באתי ולאן אני אמור ללכת. אני מרגיש הרגשה של דה-ז'אוו או אולי פנטזיה ספק חלום. יער תמיד מתקשר אצלי לציד. אולי מישהי הולכת לצוד אותי. אולי אני באמצע של ציד, אבל בעצם אולי זה לא חלום, זו מציאות ובמציאות אין ציידות.
יש רק ציידים. זהו עולם של גברים שולטים, לפחות העולם המערבי שאני מכיר, בודאי בעולם השלישי. איפה שהתבונה היא לא נשית, רק גברית.
אבל אני לא זוכר כלום, אני לא זוכר איפה אני נמצא, ואולי זה באמת חלום ובו הכל התהפך והנשים בעזרת מה שהן שולטות. מה הן? הן יפות. קווי המתאר שלהן מושכות את כל המין הגברי והן משתמשות בגוף שלהן כדי למשוך את הגברים לתוך עולמן. אולי אני בחלום הזה עכשיו ואולי עדיף שלא אתעורר. כדי שלא אהיה שוב במציאות. יש לי את החירות לחלום ואני רוצה לחלום על נשים.
ואני הולך ביער הזה, מקווה שאני נמצא בצד הנגדי. אני שומע רחשים של בעלי חיים מכל עבר והלב שלי דופק. מה יקרה כשאראה בן אדם. איש או אישה. אבין מיד באיזו מציאות אני נמצא. הרעשים הם הרעשים של המציאות והריח הוא מציאותי. אך אחרי כמה דקות אני מרגיש בדמות שמגיעה אלי מתוך העצים. זו אישה והלב שלי דופק במהירות. היא נעמדת מולי ואני מסתכל לה לתוך העיניים, מנסה לברר באיזה עולם אני נמצא.
היא יחפה ועם שמלה קצרה קיצית. אני יכול לראות את השוקיים שלה ואיך הגוף שלה זז בתוך השמלה. אולי היא הבחינה במבט שלי ואני עדיין בעולם המציאותי, אך היא סימנה לי עם היד לגשת אליה. מטר ממנה היא עוצרת אותי עם כף היד ואומרת לי לרדת על ארבע בקול שקט. אני מתרגש ויורד לארבע. עכשיו הראש שלי הוא מול הירכיים שלה, מול השיפועים האלה שגורמים לי לאבד את החירות הבסיסית ביחס לגוף שלי. היא מסתובבת ומתחילה ללכת, מסמנת לי ללכת אחריה.
אני רואה את הישבנים שלה מול העיניים שלי, זזים מצד לצד והאדמה כואבת לי. הקוצים והאבנים כואבים לי, אבל המראה של הישבנים מפצה על הכאב. זו כנראה לא מציאות, אני בתוך החלום ואני מעדיף את הכאב על המציאות. המציאות בה גברים שולטים בנשים דרך חקיקה, דרך מדרגות שכר, דרך דת.
אני והיא בעולם הזה. היא עם הגוף והרצון שלה ואני נועץ בה את המבט שלי ומתחזק ממה שאני רואה. מתחזק מול הכאב בברכיים ובכפות הידיים. אנחנו נכנסים לשביל שמוביל לתוך בית. היא פותחת את הדלת ומסמנת לי להכנס אחריה. היא נכנסת לסלון ומתיישבת על הספה, מניחה רגל על רגל. מסמנת לי באצבע להתקרב. לא מוציאה מילה. הלב שלי דופק. האם אני יכול לצאת מהחלום הזה דרך המציאות, מה יקרה אם ארדם, האם אחזור למציאות.
אבל אני רוצה להישאר בבית הזה איתה. עם האישה הזו. עם ההיררכיה הזו, הברורה. עם הרצון שלה וחוסר הרצון שלי.
אתה חושב שאתה בתוך חלום? הקול הזה מגיע ממנה. טוב, עכשיו ברור לי שאני בתוך חלום. היא לא יכולה לקרוא את המחשבות שלי. תזחל לפה עכשיו היא ממשיכה לדבר. אני זוחל אליה ומצטער על כך שזה חלום. היא מניחה רגל אחת על הראש שלי וביד אחת היא מוציאה שוט ומתחילה להצליף בי.
אני רק בודקת מה אתה, היא אומרת. אני רק בודקת אם אני בחלום. היא אומרת לי. היא מצליפה עוד פעם אחת ואני מרגיש שהגוף שלי מתמוטט. אנשים אומרים שכשמכאיבים, מתעוררים מהחלום. זה לא מה שקרה. אני לא מתעורר והיא ממשיכה, מאושרת מהכאב שלי. מאושרת אולי שגם היא לא מתעוררת.
היא מפסיקה להצליף ומושכת את הראש שלי אל בין הירכיים שלה. תוציא לשון היא אומרת ואני מוציא לשון ומתחיל ללקק את פנים הירכיים שלה ועובר לבין הרגליים שלה. והטעם הוא טעם של אפרסק. כואב לי בגב, אך זה חלום נהדר. בודאי אקום עם זרע של גמירה.
היא נאנקת מהלשון שלי, הרגליים שלה עוטפות לי את הפרצוף והיא מוחצת את הראש שלי פנימה עוד ועוד. חוזרת פתאום להצליף ואני עם הלשון בפנים, תוקע אותה יותר חזק והלשון שלי משתוללת בפנים. משתוללת מכאב והנאה.
היא ממשיכה להצליף ואני מאבד את ההכרה. שוב כנראה.
אני מתעורר, לא ברור מתי. אני נמצא באמצע של יער. ולא מבין איפה אני. אני רק רואה מרחוק אישה יפה מתקרבת. היא עם שמלה קצרה, נעמדת מולי ומחייכת. מסמנת לי לעמוד על ארבע.

תמיד חיפשתי להיות לא יותר מקילומטר מהים. אתן מכירות את זה, אתה עולה לגג ומסתכל מהגג על הים. אתה מסתכל על הים ויודע שאף אחד לא יוכל לך, כי את החופש שלך כבר ביצעת ברגע שראית שוב את המקום בו אין גבולות.
המקום שהוא הגבול הטבעי היחידי (ולא קווי סרגל מסורטטים כמו באפריקה) הוא גם זה הנותן לך את החופש המושלם.
אני מסתכל על אישה, על העיניים שלה ורוצה להיות חסר חירות שם. מלא בחירות מחוץ לטווח העיניים, אבל חסר חירות מול העיניים. זה רק בא כדי להצדיק את העולם שלה. את מערכת האמונות שלה. אני נמצא במחזה הזה רק במקרה. החיוך הפנימי שלה כשהיא רואה את הכניעה שלה, אותו חיוך שלפעמים גם נמצא בזויות של השפתיים שאני רוצה כל כך לנשק. זה החיוך שגורם לי לוותר על חירות.
גם אם אני פריק של חופש.

כי חופש נמדד מול שעבוד. ואני מוכן לשעבוד רק ברמה הזו. של העיניים שלה.
זהו גוף אחד שכופה עלי שעבוד. שתי ירכיים. ציצים. שפתיים. עיניים. גב ארוך. זהו שעבוד שלא מסגיר ולא מזכיר את החופש האמיתי. לא בניגוד ולא בחיבור. הוא מזכיר את החופש שלה ואת האפשרות שלי ללמוד את החופש שלי. זה המבט אצלה שלפעמים אני גם תופס בצילום, המבט שמלמד אותי את מה שלא הצלחתי ללמוד אף פעם.
כי היא אישה שונה. שונה ממה שאני. והיא אישה. הישבנים שלה מוכיחים לי את זה. הקימור שלהם, הצורה שבה הם מעוגלים, הצורה שבה הגוף שלי מגיב אליהם. בחוסר יכולת להבעת רצון, חוסר חירות שרק מלמדת אותי על השעבוד והחופש האמיתים שלי.

וכשאני מהגג מסתכל על הים. אני משעין את הסנטר על המעקה ומסתכל למטה, לחוף של יפו. ורואה מישהי יושבת עם הגב אלי, מסתכלת על הים, אני יודע שאני רואה את הים דרכה. גם אם לעולם לא ניפגש. היא שם ואני דרכה מרגיש.