שנינו יושבים על כיסאות עץ נמוכים. הוא אדם גדול, חולצה לבנה מלוכלכת, חצי קרועה עליו. הוא מוציא מהכיס עוד שטר ושם על השולחן שבינינו. ומוזג לשנינו עוד כוס. אני מסתכל עליו ומוציא גם שטר. אנחנו בתוך שדרה של עצי דקל, על הים. אומרים שהוא אף פעם לא מפסיד, אבל מולי הוא כבר מתנדנד. לא מבין איך זה יכול לקרות לו. אנחנו דופקים את הכוס פעמיים בשולחן ושותים. עוד כוס. עוד שטר, עוד כוס. והוא נופל מולי.
פעם אחת זה קרה לי ופעם אחת חלמתי את אותו הדבר בדיוק. אני זוכר את החלום, התעוררתי כולי מזיע. בלי שטרות בכיס ובלי זיכרון. תמיד חשבתי שאין דבר שאני לא יכול לו. הכל הרי מתחיל ונגמר בראש.
אבל היתה שנה שהכל נגמר. 2007. בדיוק לפני עשר שנים. פעם אחת התעוררתי למרגלותיה. ידיים ורגליים קשורות בשרשרת ברזל, מוכן לכל מה שהיא תרצה. בטלתי את כל מה שידעתי ברגע שפגשתי אותה. היא כל הזמן צחקה כשהגעתי למצב הזה, קשור כולי. זה בלבל אותי, גמר אותי. כל הכח שהיה לי נעלם פתאום והייתי עושה הכל לעוד צחוק שלה. לא הבנתי מה זה הכח הזה ששוטף אותי וגורם לי לשכוח כל תחושה ביחס לעצמי, הכוח ששוטף את התחושות שלי לרגע.
אני זוכר שקול מתוכי אמר לה. את רוצה לסמן אותי? תסמני. את רוצה להשפיל אותי? את יודעת מה התשובה. זה לא היה הקול שלי, זה היה קול של אושר אינסופי, כזה שמופקד אצל אחת. ולפעמים, כשנסיתי להתמרד בתוך תוכי, ואמרתי לעצמי מה ההבדל בינה לכל אדם אחר שפגשתי. איך אני ככה מפקיר את עצמי. פיזית, נפשית, מול החיוך הזה. ואז נזכרתי בחיוך הזה ואמרתי לעצמי, שיט.
כתבתי ספר פעם על חופש. את יכולה לבדוק. ספר אמיתי, נייר. הדפסה. כתבות קידום בעיתונים. על חופש. ועדיין לא הצלחתי להבין את המושג הזה כמו שצריך. החופש לתת והחופש לקבל. החופש להיות לבד והחופש להתנתק מהכל ולהניח הכל אצלך ביד. חופש הוא סתם מילה חסרת משמעות, תאמיני לי. כמו כל מילה אחרת. כל מילה נמעכת מול מציאות אחרת. ספה, כיסא, כלב, עיפרון וענן. במקרה שלי המציאות האחרת זו את.
מה, הפנטזיה שלי? היא כל מה שתכתבי. לזיין אותי מאחור. ולצחוק. להצליף בי ולצחוק. להשתמש בי כספה, כיסא, כלב, עיפרון או ענן. ולצחוק.