בהגדרה הכללית, הטכנית, סגידה היא לעבוד את אלוהים. מכאן המילה מסגד. עבודת אלוהים היא עבודה חסרת תנאים. אין בה משא ומתן ואין בה יחסי קח תן. יש בה מערכת חד צדדית שקשורה רק לאלוהים והעבודה נעשית מכיוון אחד. היא גם לא בעלת בסיס מדעי ולכן אי אפשר לבטל אותה. היא חסרת סיבה, היא כולה רגש דתי ועמידה מול כח איתן שאין ברירה, אלא לסגוד לו.
ואני מנסה להבין מה היא סגידה ביחס, נאמר, לאישה. להשתמש במילה הזו, עם החוויה הדתית, ולתאר אותה על אישה.
אז קודם כל זו תהיה עבודה חסרת תנאים. הסיבה לסגידה רגילה היא בדכ הכרה בעוצמה מסויימת, כזו שלא מאפשרת מצב אחר. והיא גם לא תהיה אפשרית לביטול. טוטאלית
ועכשיו אנסה להבין את המונח הזה ביחס אלייך. זו בחירה מעניינת, כי התחושה אלייך הזכירה סגידה מהרגע הראשון. את לא מוותרת על שליטה פיזית, למרות שהנוכחות המנטלית שלך היתה חזקה מכל חבל ומכל כח שהכרתי. היה בה משהו שמילא את השיחה והיה דומה למין מחסום ברזל שנמצא על הפה שלי. מחסום לא קיים, אבל הרבה יותר חזק ממה שאפשר להמציא. מאותו רגע הבנתי שהדם שמזרים אצלי בגוף את הכח, נמצא אצלך בשקית קטנה ולא נשארת לי ברירה אלא להתחיל לציית ובעיקר להיעלם מבחינת רצון. וזה המונח של סגידה שמתחבר אלייך. הוא חסר הגיון בסיסי, כמו דת. הוא יותר נוקשה מכל הגיון שאפשר לבטל או להפריך. הוא נמצא מעל זה, כי הוא לא ניתן לביטול. הוא באוויר כמו שיש אבק באוויר, כמו העובדה שאת קיימת. זו סגידה, אפשר לבטל אותה, רק כשהזמן עצמו מתבטל.
